05.05.2024
אבינועם הרש מחנך ומעביר סדנאות ושיחות לנוער וחדרי מורים.
מאת אבינועם הרש
מחשבות לקראת פתיחת שנת הלימודים.
האם אנחנו מעבירים לילדינו מספיק מורשת יהודית ישראלית לפני שמטיסים אותם ללמוד תרבות אחרת?
לפעמים אנחנו עושים החלטות קטנות ומסוכנות וחושבים ש"לנו זה לא יקרה".
אתה אולי ראית טישו. אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי.
אברה מנגיסטו. אתיופי. אזרח ישראלי שנמצא כבר מעל 1000 ימים בעזה ומעניין אותנו כקליפת השום...
זה שהנכדה של ה"ספק נאצי" יושבת כאן עכשיו בשולחן השבת היהודי שלי במדינת היהודים ורוצה לאכול עוד מהפלפל הממולא, זו הנקמה הטעימה ביותר!
איך הגיעה סף קהות הלב לאטימות גדולה כל כך במדינה שחרטה על דגלה את קידוש החיים?
לפעמים, החיים פשוט מביאים לך את הדברים הטובים ביותר בעיתוי הטוב ביותר
כמה תובנות בעקבות חלוקת התעודות.
מאמר על ילודה, ישראלים וגרמנים מבלי להזכיר ולו בפעם אחת את השואה.
ההשפעה וקביעת סדר היום כבר לא תלויים בו אלא באחרים. מה יעשה מהיום נשיא ארה"ב לשעבר?
למה ללכת לצוקים והרים גבוהים והרי ההימליאה? בוא קודם נדבר על הרי הג'ימייל והעבודה ושאר הדברים ששותים לנו את הזמן שאמור להיות מוקדש לילדים.
די פשוט להגביר את המודעות הצרכנית אצל הנוער; רק צריך להרגיל אותם לשאול עוד שאלות...
יש בחוסר התחכום של טראמפ, באדישות שלו לתגובות הסביבה, משהו מסקרן, מורד במגמות שחשבנו שהם חזקות מאתנו.
בעולם של תארים ואישורים, מגיע בוב דילן ומראה לנו בזלזול המופגן שלו בקודים החברתיים של שטוקהולם שהכול הבל הבלים.
כולם ממהרים לבחור רק את האתרוגים ביריד התלמידים. מי ישמע את שירת הערבה?
בינתיים נותר לי לקוות שיום יבוא ואולי אמצא את הילד הקטן שבי, שיידע לסלוח לחברים שלו ולא ייקח את עצמו ברצינות רבה כל כך.
כמה פעמים תפסתי את עצמי מיירט תשובות של תלמידים אם חדרו לי למרחב האווירי המקודש של הזמן וההספק?
נכון שאנחנו כבר אחרי, אבל אף פעם לא מאוחר מדי כדי ללמוד שהחיים הם מתנה מתחדשת בבחינת 'המחדש בטובו בכל יום תמיד' , ושאתה פשוט חייב לנצל כל רגע.
כולנו ביחד וכל אחד לחוד, יש לנו את הכוח להעיף את השנה הזו לאוויר, לחצות ימים ואוקיינוסים. להרים את השמיים. ולנחות בשלום.
לפעמים פשוט להיות נוכח, לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים, ברגעי האמת שהחיים מזמנים לך, היא הבחירה המחושבת והמשמעותית ביותר.
בעקבות מחשבות הכפירה שמציפות אותי, אני מחכה דווקא לאולימפיאדת השחמט. רק שם, הרוח האנושית תוכל באמת למצות את עצמה.
יש משהו מטריד בעובדה שהמילים של ראש הממשלה "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" יחזיקו מעמד לפרק זמן השווה בערך לזכרון של דג זהב.
השיעור הפרטי שקבלתי בשבוע שעבר לגבי שפיטה על סמך הנחות מוטעות ודעות קדומות .
מילות הפרידה של גל סונט, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, מעניקות משמעות חדשה לכלל המתנות שאנו מקבלים ולא תמיד מעריכים. במותו ציווה לנו את החיים.
דווקא אני, דור שלישי לשואה, שסנסור הסבל לזולת שלי אמור להיות רגיש ומכיל יותר, גיליתי שכל הסבל הזה מעניין אותי כקליפת השום.
הבעיה מתחילה מכך שכל כך התאהבנו ברעיון הנוחות והחופש עד שמבלי משים, התחלנו לסמוך על הרובוטים שגם ינהלו לנו את הזמן הפנוי שלנו.
דווקא הפשטות של המעשים הקטנים שלו הסבירו לי איך אפשר לתחזק זוגיות ואהבה שמחזיקה מעמד יותר מחמישים שנה.
אולי החיים שלנו בארץ הזאת לא כל כך גרועים כפי שחשבנו...
אולי האמירה החינוכית שמסרבת להשלים עם התוספים המלאכותיים ומעדיפה את החוויה הטבעית, יש בכוחה לגרום לנו לחשב מסלול מחדש?
עמדתי נבוך מול שניהם. למחנך שבי, שביקש להרגיע, ולישראלי שבי שמכיר רק את דרך ה'מזרח התיכון סטייל'.
דייויד בלאט לא האמין בתקרות זכוכית אלא התעקש להחיות את החלום שלו כנגד כל הסיכויים , אז אולי בכל זאת המחסומים הם לא כאלו מפחידים? אולי גם אנחנו יכולים?
מחשבות על כתיבת תעודות
Error: Contact form not found.
כלי נגישות
