כיצד אפשר להסביר את התופעה, שרק לפני ימים אחדים הקיטוב היה כל כך נוכח, שחיילי מילואים רבים הצהירו שאינם מוכנים לשתף פעולה עם הממשלה ולהתגייס, ועתה, לאחר שפרצה מלחמת "חרבות ברזל", גיוס המילואים התמלא בן רגע מעבר למצופה? איך זה שרק לפני ימים בודדים נראה שלוח טקטוני נקרע ממקומו ונפער תהום בין תושבי המדינה משני עברי המתרס הפוליטי, ועתה כמות המתנדבים והתומכים בנפגעי המשבר המדיני מזנקת לשמיים – אוכל, מזון, מקלט, בייביסיטר, הסעות, חיפוש נעדרים, ועוד? איך פתאום נהיינו מדינה אחת ומאוחדת?

הרב קוק מסביר זאת כך: "סמוך לעקבות המשיח מתרבה סגולת האחדות באומה, טמונה היא סגולה זו במטמון של קטרוגים ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפייה לתשועת הגוי כולו".

כלומר, אומר הרב קוק, במקרה של עם ישראל, האחדות טמונה בתוך הקטרוגים והמריבות. המריבות הם ביטוי חיצוני של תסכול וייאוש שנוצרים דווקא בגלל האכפתיות של העם אחד כלפי השני. הקיטוב הפוליטי לא נוצר בגלל אהבה עצמית בלבד של כל צד, הוא נבע מתוך אהבה לעם ישראל, מתוך רצון שיהיה לו עתיד טוב יותר. לכן המחלוקת הייתה כל כך קשה, כי בלב של כל צד בוערת אהבה כללית לשני הצדדים גם יחד.

מה שקורה עכשיו זו המחשה מצויינת לדברים. אסונות ומצוקות, שכביכול מדליקים פנס, וחושפים את מה שמסתתר בעומק לבבות האנשים, שלפעמים אפילו הם עצמם אינם יודעים עליו. לצד הצער, הכאב והייסורים הנוראיים, מתגלה מראה מנחם ויפיפה במעשיהם של האזרחים ובגיוס המילואים – ומעיד על כך שביסוד הכל אנחנו באמת משפחה אחת. בפסקה אחרת שלו, הרב קוק כתב: "צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור נרו ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו". אנשים נרתמים להתנדב ותורמים את מה שיש להם לתת, כל אחד לפי יכולתו. מטפלים נרתמים לתמוך בנפגעי החרדות והטראומות, נהגים מסיעים, טבחים מבשלים... ונרות הנתינה של כל אחד ואחד מתאספים יחד והופכים ללפיד חזק שמגרש את החושך, מסרב להיכנע לאפילה, מראה לנו ולעולם כולו איך אהבה אמיתית מקבלת ביטוי במעשים.

לפי חוכמת היהדות, בני ישראל הם - "העזים שבאומות". עזות הינה אנרגיה חסרת מעצורים, כוח רצון ופעולה בוערים, לטוב ולרע. כשם שניתן להשתמש באש על מנת לעשות טוב ולהפיץ חום, שימוש רע באש עלול לשרוף ולהזיק. ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי מלאה תהפוכות, יש בה רגעים הרואיים של הצלחה שאין דומה לה, ומנגד ישנם רגעים איומים של שפל ותבוסה. מסופר, שכאשר בנו את המשכן במדבר בפעם הראשונה, כל אחד נרתם ונתן נדבות חומריות או רוחניות (כגון אמנים ואמניות שתרמו מהכישרון שלהם לעיצובו) כדי לבנות אותו. המשכן סימל את אחדות העם לא בגלל הפאר שלו, אלא בגלל תרומת הלב הכללית ששרתה בעם כשבנו אותו. רוח הנדיבות והאהבה המשותפת היא זאת שאפשרה למקום הפיזי להיות ראוי לשכינה, וכך אלוהים התגלה בו וסייע לעם במסעו המפרך במדבר.

לעומת זאת, שחיתות, נהנתנות ואבדן החוש המוסרי גרמו לאש "העזות" של עם ישראל לאבד שליטה ופיצלו אותה לשתי ממלכות מוחלשות שהתישו את עצמן במלחמה, עד שבאה ממלכת אשור, ואחריה ממלכת בבל, החריבו את בית המקדש ושלחו את ישראל לגלות בפעם הראשונה. באופן דומה, שנאת חינם, פיצול בין הסיעות השונות, וריבים פנימיים שגררו מעשים פונדמנטליסטים חסרי שפיות, הובילו לחורבן בית המקדש השני ולגלות הארוכה והמייסרת ביותר בתולדות העם.

אלפיים שנה אחר כך, הצרות והסבל של הגלות עוררו אהבת חינם בין יהודים, נכונות להקרבה עצמית בעבור האחר, נתינה שאין לה מעצורים, ובזכות האהבה הזאת מדינת ישראל קמה מן העפר, וכמו עוף החול נולדה מחדש. שוב ושוב המעגל חוזר סחור סחור באתגרים מחודשים, והשאלה המרכזית המתקתקת בימים אלו כפצצת זמן, מחכה לקבוע את גורלנו, היא זאת – מתי נפנים שאנחנו משפחה אחת? מתי האש החזקה שבקרבנו תשמש אותנו רק כדי להאיר ולחמם, לבנות ארץ טובה יותר?  מתי ננהל בתוך תוכנו דיאלוג שמובל על ידי אכפתיות ודאגה?

ההתעוררות המהירה של העם בימים האחרונים בהחלט מעוררת תקווה שאנחנו בכיוון הנכון, ושבסופו של דבר האהבה אכן תנצח.