מדהים לראות איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה בוואריאציות שונות: הפרטים אמנם אחרים, אך המהות דומה להפליא. כך, סיפור שהתרחש לפני אלפי שנים בביתה של אישה בשם יעל, שוב התגשם בימינו אצל רחל, הגיבורה מאופקים, שהצילה את עצמה ואת בעלה, ובזכותה חוסלו חמישה מחבלים.

נתחיל בסיפורה של רחל. ביום שבת נשמעה אזעקה ב-7:00 בבוקר, ורחל ובעלה שהו במקלט הציבורי. כשחזרו גילו שחמישה מחבלים פרצו לביתם, חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימונים. הם נופפו ברובים ואמרו: "אללה הוא אכבר, אנחנו שהידים", והכריחו אותם לעלות לקומה למעלה.

באומץ לב ותושייה, ששומעים עליהם רק בסיפורים, רחל הבינה שעליה למשוך את הזמן, במטרה לאפשר לכוחות הבטחון לפרוץ פנימה, והציעה להם לשתות קפה או תה. המחבלים, שהיו מותשים ורעבים אחרי היום הארוך, נענו לבעלת הבית והניחו לשוטרים (שאחד מהם היה בנה), שהיו בגינה וניהלו עמם משא ומתן, להביא להם קפה ופרוסת עוגה. המחבלים איימו וחדלו ללא הרף. הם כיוונו את רוביהם עליה ועל בעלה, הניחו רימון על ראשה, אך היא המשיכה לשוחח עמם בקור רוח, והם הסכימו לתת לה לארח אותם ולנהל משא ומתן עם השוטרים. רחל המשיכה לשוחח עם המחבלים ולהציע להם ארוחת צהרים כדי להמשיך להסיח את דעתם, והמחבלים שוב הסכימו. כאשר שוטר שאל אותם כמה הם, רחל פרשה את כף ידה על פניה בסתר וסימנה לו שהם חמישה. השוטרים חיסלו מחבל אחד ופצעו מחבל נוסף. רחל מיהרה להביא תחבושת, טיפלה בפצוע, הציעה לו לשכב לישון מעט והביאה לו מים. הלילה ירד ועמו החשיכה, ורק בשעה 2:00 בלילה, לאחר שהות של 20 שעות עם המחבלים, כוחות ימ"מ פרצו וחיסלו את ארבעת הנותרים.

בתנ"ך, בימי השופטים, מסופר על ממלכה בשם "חצור", ששלטה ביד קשה בישראל, ודיכאה אותה במשך 20 שנה. התקוממות עממית בהנהגתה של דבורה הנביאה, וברק, מנהיג משבט נפתלי, הובילה לניצחון בשדה הקרב כנגד הצבא של חצור. סיסרא, שר הצבא, שניהל את הקרב כנגד בני ישראל, נמלט וחיפש מקלט בביתה של "יעל אשת חבר הקיני". יעל הכניסה אותו לביתה והרגיעה אותו שאין לו סיבה לחשוש. היא השכיבה אותו לישון, כיסתה אותו בשמיכה, וכאשר ביקש מים היא הגישה לו חלב. כאשר נרדם, יעל לקחה פטיש ויתד, תקעה את היתד בראשו והרגה אותו.

שני הסיפורים אמנם שונים, אך לא ניתן להתעלם מכמה נקודות דמיון. האחד – הגבורה הנשית שבאה לידי ביטוי בקור רוח, בגילוי אמפתיה כלפי האויבים, ובספל הקפה של רחל לעומת כלי החלב של יעל. דמיון נוסף הוא בהקשר ההיסטורי. במבט מאקרו, עם ישראל חזר לארצו אחרי גלות ארוכה, בעזרת התפרצות של רוח התגייסות אדירה למען הציונות. כוח הרצון והאחדות לפי שעה, הם שאפשרו את הניצחונות, שקשה להגדיר אותם במילה אחרת מלבד 'נס', במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים.  גם רוח העם בימים שקדמו לסיפורה של יעל, כאשר יהושע הוביל את בני ישראל לתוך הארץ אחרי הנדודים הארוכים "בגלות במדבר", הייתה עוצמתית. וכך, בני ישראל המלוכדים תחת פיקודו של יהושע, נלחמו בעוז וניצחו בקרבות נגד עמים גדולים וחזקים מהם.

בימינו, הרוח של דור מקימי המדינה לאט לאט נשחקה, עוצמת החזון התרככה, ולאחרונה, גם השסעים והמחלוקות העמיקו וחרצו פערים. באופן דומה, גם בימי השופטים, שבאו אחרי ימי כיבוש הארץ בהנהגת יהושע, העם היה מחולק לשבטים, והם לא שיתפו פעולה ביעילות. לכל אחד הייתה הנהגה משלו והיו ריבים ומחלוקות.

היום, כאשר פרצה המלחמה, כאשר הכאב והצער המשותף עורר אותנו להתאחד, הגבורה שבה ושרתה בכל העם. לא רק בצבא הלוחמים - בכל העם. בהירתמות של אינספור מתנדבים ותורמים, בגבורת לב של גברים ונשים, נערים ונערות, ישישים וישישות. זהו, לעניות דעתי, אחד הרעיונות שגבורתה של יעל מלמדת אותנו. הנשים, שבימי קדם בוודאי לא היו לוחמות, ובכל זאת הן היו חלק אינטגרלי בסיפור הגבורה והאחדות הישראלית לפני אלפי שנים. ומה שהיה נכון אז, נכון גם היום – סיפורה של רחל מוכיח עד כמה הכוח העיקרי שלנו הוא לא בטכנולוגיה. בראש ובראשונה, הוא טמון ברוח הנושבת בלב של עם, שהתקווה אף פעם לא נאבדת ממנו, ואהבתו מעוררת ניסים וניצחונות שאף היסטוריה של עם אחר אינה מכירה.