את המילים "תתחדש כנשר נעוריכי" מספר תהילים מסביר רש"י כך: "כנשר הזה שמחדש כנפיו ונוצה משנה לשנה. ויש מדרש אגדה על מין נשר שכשמזקין חוזר לנערותו". לא ידוע בוודאות מי הוא אותו 'מין נשר' המתואר כאן: ייתכן שמדרש האגדה אליו רש"י מתייחס הוא זה המספר על עוף החול (אם כי אינו נשר), אותה דמות אגדית שמתה וקמה לתחייה פעם אחר פעם. "עוף ושמו חול. ולא נקנסה עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת. ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו", מספר המדרש. פרשנים רבים ראו את הנשר המתחדש ואת עוף החול כמטאפורות לעם היהודי, המתחדש מדור לדור, ומאסון לתקומה. כך למשל כתב רבי צדוק הכהן מלובלין על הדורות האחרונים:

"ודורו של משיח [...] בסוד מה שכתוב 'תחדש כנשר נעוריכי', ואז יהיה התיקון הגמור [...] והטוב יגבר על הרע ויהפכו לטוב".

הרבה תלאות וחורבן ידע העם היהודי בתולדותיו. חורבן בית ראשון ושני, חורבן יהדות בגדד, גירוש צרפת, אנגליה, ספרד, שואת יהודי אירופה, ועוד. אולם, לצידם תולדות ישראל מתאפיינות גם בסיפורים רבים על בנייה מחדש, צמיחה ושגשוג. ב־1492, לדוגמא, התרחש גירוש ספרד, בו גורשו באכזריות יהודים רבים, שאיבדו את כל נכסיהם, עברם ומעמדם, ויצאו מחצי האי האיברי לנדודים ארוכים בחוסר כל. תוך שנים לא רבות קמו קהילות רבות של מגורשי ספרד ברחבי העולם, שנקלטו על ידי אחיהם בתפוצות, או הקימו מאפס קהילות חדשות משגשגות.

מדינת ישראל היא דוגמא נוספת: מרכז התחייה הגדול והיציב ביותר של העם היהודי, שבא לעולם אחרי התקופה החשוכה ביותר שידע מעודו.  היסטוריונים רבים במשך הדורות עמדו משתאים בפני עוף החול היהודי – חידוש הנעורים של העם, היכולת להשתקם אחרי חורבן. חיי הנצח שלו חמקו מכל הבנה רציונלית ודפוסי פרשנות מקובלים. חוקרים ניסו להבין מה סוד הדבר, ומה המנגנון הפנימי שמאפשר לו לשרוד דור אחרי דור, ולצמוח גם אחרי חורבן איום.

אחת התיאוריות המעניינות שמנסות לפצח את החידה הזו נקראת 'גמיקשות' – הלחם של גמישות ונוקשות. השילוב הנכון בין שתי התכונות הללו מהווה, לטענת מנסחה, גידי גרינשטיין, הסבר ל"סוד הקיום היהודי". הוא טוען, כי ישנם ארבעה "סיפורי על" שמלווים את העם היהודי לכל תולדותיו: עמיות (בין עם לעצמו), לאומיות (בין עם לארצו), אור לגויים (בין עם לשכניו), ואמונה וברית (בין עם לתורתו ואלוהיו). ארבעת הסיפורים יוצרים מתח מפרה ביניהם: בין פתיחות וסגירות, שמרנות וחדשנות, ערבות הדדית ומחלוקות קשות, עשייה והשתהות. בכל דור ובכל סיטואציה היסטורית סיפור אחר מקבל דומיננטיות, והסיפורים האחרים נדחקים, אך נותרים ברקע ומאתגרים את הסיפור המרכזי. מתח זה מונע קיבעון והתפרקות, ותורם לגמיקשות ולהסתגלות של העם היהודי למצבים שונים, להתגברות על משברים, ולצמיחה מתוכם. "היהודים שרדו אסון אחר אסון", הוא מצטט שם את הרב הראשי לשעבר של בריטניה, יהונתן זקס ז"ל, "באורח שאין דומה לו בכל תרבות אחרת. בכל מקרה ומקרה לא היתה זו שרידה ותו לא. בעקבותיה של כל טרגדיה בהיסטוריה היהודית בא גל חדש של יצירתיות".

בשבת האחרונה פורסם במוסף 'הארץ' ראיון עם "חוקר חוסן" של עמים וקבוצות, תת-אלוף, מאיר אלרן, שכיהן כסגן ראש אמ"ן, שטען כי: "העם היהודי מוכר בספרות המחקרית כבעל חוסן גבוה. קח את שמונים השנים האחרונות, איפה היינו במלחמת העולם ואיפה היינו שלוש שנים לאחר מכן".

במאמר הוא מתייחס לאירועי השעה, לחורבן שאין מילים לתארו, שידעו יישובי עוטף עזה, ולמשבר שחוותה המדינה בכללותה. הוא חוזר תשע שנים אחורה לצוק איתן, משבר אחר שידע עוטף עזה, ומעלה טענה שמהדהדת את תיאוריית הגמיקשות. לטענתו, יישובי עוטף עזה הם מופת של חוסן מבחינת הארגון שלהם, והדבר התבטא אז. "החוסן בעוטף עזה מבוסס על מגוון מרכיבים, כמו הלכידות החברתית, היחסים בין המוסדות לתושבים והתקשורת ביניהם", נכתב שם. "אלרן מזכיר את ההחלטה להתפנות בזמן מבצע צוק איתן, יחד עם ההחלטה לשוב מיד אחריו, כביטויים לחוסן גבוה: גמישות רכה, ולא עוצמה קשיחה".

האסון האחרון גדול ורחב מצוק איתן כמובן, והוא מהקשים והאיומים ביותר שידעה ישראל בכל שנותיה. אולם, אלרן מאמין בחוסן של החברה הישראלית לקום ולהשתקם גם מהשבר הזה. הוא שואב את האופטימיות שלו מההתגייסות של החברה הישראלית מיד עם פרוץ המלחמה:

"שוב אני מציע הבזק של תקווה: מה שקרה בארץ בתשעת החודשים האחרונים עורר חברה אזרחית תוססת עם אנרגיות, ועכשיו אנחנו רואים איך היא מנסה לעשות את הסוויץ' ולהתגייס במצב שנוצר. יש לנו עם חזק ובעל חוסן גבוה ויש לנו תעצומות, אבל זה לא מספיק. צריך לגייס אותן לפעולה קוהרנטית. לקחת את גורלה של הסביבה ואת עצמנו בידיים".

אלפי שנות חוסן תומכות באותו "הבזק של תקווה".