הגעתי קצת באיחור למסיבה. נשאר עוד טיפה מקום בשבילי ובשביל עוד אחד אחרי, אבל מרגע שנכנסתי קיבלתי חבילות חבילות של אהבה.

כן, אני הבן ה-11 במשפחה של אלפים.

מצד אחד הייתי בן יחיד, מצד שני הייתי אחד מתוך 12 ילדים, ומצד שלישי הייתי אחד מתוך אלפי תלמידותיה של אמי, שהיו לה כמו בנות.

הרגשתי כמו בן יחיד, כי תמיד הייתי במרכז ובפוקוס של אימי. היא הייתה שואלת ובודקת מה אני צריך עד הפרטים הקטנים ביותר. פעם קרה ששכחתי חולצה בבית ויצאתי לישיבה. אחרי שעה הגיע מונית ספיישל מאמא, עם משלוח, שכמובן כלל עוד מלאאא פינוקים. היה פלא בעיניי, שאמא, עם מעורבותה הרבה בכל כך הרבה עיסוקים, עדיין זוכרת לפרטי פרטים מה שאני צריך, ועוד הרבה מעבר לכך. זה גרם לי לחוש שאמא היא רק שלי, ואוהבת אותי כאילו אני בנה היחיד.
כששאלו אותה פעם כיצד היא מצליחה לחלק אהבה בין 12 ילדים, היא ענתה "מה פתאום מחלקת? מכפילה!". לא פלא שעם גישה כזאת, גם כשאתה הילד ה-11 במשפחה, אתה מרגיש שלא חסר לך כלום.

ילד אחד מתוך 12

אמא השקיעה הרבה מאוד במשפחתיות. היא דרבנה אותנו שנאהב, נכבד ונעריך אחד את השני, ושנרגיש חלק ממשפחה אוהבת ומגובשת. התחושה שנתנה לנו הייתה, שמלבד המשפחה - אין לה שום דבר אחר על הראש. היא תמיד חיפשה איך תוכל לתת עוד ועוד. לחופשה המשפחתית המורחבת כל שנה בנתניה היתה משמעות עילאית. כל אירוע של בן משפחה - היה שמחה של כולנו.

היא כל כך התרגשה לשמוע על הולדת נכדי הראשון (שהוא הנין המי יודע כמה שלה), כאילו הוא הנין הראשון שלה. כל חתונה של נכד או נכדה, היתה בשבילה ממש כמו החתונות שלנו, ילדיה.

אם למישהו במשפחה היה אתגר, היא דאגה שהאתגר יהיה של כולם, באופן שהמחויבות ההדדית לא היתה רק אופציה - אלא ציווי.
כששאלו אותה מה תרצה שיאמרו עליה אחרי שתעזוב את העולם, ענתה ללא פיקפוק: "שהייתי אמא טובה לילדים שלי". אכן, היא הייתה כזו במלוא מובן המילה.

ילד בין אלפי ילדים

בתמיכתה של אמא, אבא הקים את מפעל חייו "אש התורה". ובתמיכתו של אבא, הקימה אמא את סמינר "א.י.ה.ת" (ראשי תיבות של "אשה יראת ה' היא תתהלל"), שכל כך אהבה והייתה גאה בו. לא היה להם רגע של מנוחה בחיים - הכל היה נתינה למען הזולת, הן במישור הפיזי והן הרוחני.

אבא היה בחו"ל כמעט ששה חודשים בשנה, ואמא גידלה אותנו כמו לביאה, ושמרה עלינו, תוך שעינה פקוחה על עוד עשרות ומאות תלמידותיה ותלמידיו של אבא.

הנתינה והאכפתיות שלה לכל אדם היתה ממש כאילו הוא ילד. תלמידותיה הרגישו כאילו הן בנותיה. זה תמיד מילא אותי בהתרגשות ובגאווה, שאני בן לאמא שיש לה עוד אלפי ילדים!

עכשיו, אחרי שעזבה אותנו, אני מרגיש כמו בן יחיד שאיבד את אימו ואת משענת חייו. כבן למשפחה ברוכת ילדים, החוסר שלה כל כך מורגש. כאחד מאלפי הילדים, שגם היו תלמידיה, העולם נהיה כל כך ריק.

אמא, את חסרה!