התבוננות בהיסטוריה מגלה לנו שדרכים רבות לניצחון.

חנוכה, לדוגמא, הוא סיפור, שבו, בלית ברירה, הכריזו המכבים מרד באנטיוכוס ובתומכיו המתייוונים, ובסופו זכו לשלטון יהודי עצמאי לגמרי בארץ ישראל. עם זאת, היו בהיסטוריה גם מקרים, שבהם אדם פועל באומץ מאחורי הקלעים כדי להשיג ניצחון דומה.

זמן לא רב אחרי המרד המדובר, צמחה בישראל שלומציון המלכה, הידועה גם בשם שלומית אלכסנדרה. אשה, שבדומה לאסתר המלכה, תרמה לעם היהודי תרומה לא תסולא בפז.

שלומציון נישאה ליהודה אריסטובלוס מבית חשמונאי, בנו של יוחנן הורקנוס, ונכדו של מתתיהו, אשר הוביל את מרד החשמונאים המוכר לנו מחנוכה. זמן קצר לאחר מכן, אריסטובלוס הלך לעולמו, ובהתאם להלכה המקובלת, נישאה בייבום לאחיו, אלכסנדר ינאי, שהפך למלך.

באירוניה עצובה, אלכסנדר ינאי הצטרף לחבורה המפוקפקת של צאצאי המכבים, אשר חתרו תחת אותה יהדות שאביהם סיכן למענה את חייו. הוא היה תומך גדול ב"צדוקים", כת שהתנגדה לחכמי ישראל, ולא היסס לפעול ברשעות ובחוסר לב כלפי בני עמו, ולפגוע בסמכותם של החכמים, שכונו באותה העת "פרושים".

חג סוכות אחד, בבית המקדש, חילל ינאי בפומבי מסורת חכמים, באירוע שהפך לטבח נורא. במקום לנסך את המים על גבי המזבח, שפך אותם על רגליו. העם, בתגובה ספונטנית, זרק על המלך את אתרוגיו. ינאי הזועם שלח את חייליו לטבח חסר רחמים של ששת אלפים איש שהיו בקרבת המקדש. מלחמת אזרחים אכזרית פרצה. ינאי, שראה במנהיגי הפרושים יריביו, ביקש לחסלם והוציא להורג את רובם. בנוסף, החליף את חכמי הסנהדרין, הגוף המחוקק העליון של עם ישראל, בשופטים צדוקים.

סכנה חסרת תקדים

ממש כמו אסתר המלכה, שבעזרת מרדכי פעלה למען עמה אל מול גזירת המן, שלומציון הייתה גם היא במצב שבו יכלה להסיר את האיום מעל בני עמה. היא רצתה לפעול, אך הייתה חייבת להלך בין הטיפות, שכן בעלה היה ידוע בהפכפכותו ובאכזריותו, וידעה שאם תעורר את חמתו היא מסתכנת בנפשה.

בין חכמי ישראל שהצליחו להימלט, היה גדול הדור וראש הסנהדרין, שמעון בן שטח, שהיה גם אחיה של שלומציון. המלכה החביאה אותו, וחיכתה לרגע הנכון לשכנע את המלך להתיר את שובם של חכמי ישראל. התלמוד מספר, כי ערב אחד, בתום סעודה של הזוג המלכותי עם שאר אנשי החצר, חיפש אלכסנדר ינאי אדם שיוכל לברך למענם ברכת המזון ולא הצליח למצוא, כיוון שכל החכמים הוצאו להורג או ברחו. אשתו ניצלה את ההזדמנות, והשביעה אותו שאם יימצא אדם כזה - לא יוציאו להורג (מסכת ברכות, מח ע"א).

לבקשת המלכה, הותר שמעון בן שטח לצאת מן המחבוא. יחד עם המלכה, הצליח התנא להשיב לארץ חכמים נוספים שנמלטו למצרים. כמו כן, הצליח להשיב חכמים אלו לתפקידיהם הקודמים בסנהדרין, לאחר ששאל את השופטים הצדוקים שאלות שלא ידעו להשיב עליהן. מגילת תענית מציינת תאריך זה, כ"ח בטבת, כיום שמחה על הקמתה המחודשת של הסנהדרין.

המלכה מצילה את המצב

לאחר 27 שנות שלטון, כשהיה אלכסנדר ינאי על ערש דווי, העניק לאשתו את סמכויות המלוכה. הוא הבין, לבסוף, כי מלך לא יוכל לשלוט בעם על חודם של כידונים ולהתבסס על חיל שכירים. הוא ייעץ לה להחזיר את הסמכות לידיהם של חכמי ישראל, וידע שתמיכתה החד משמעית בהם, תאפשר לה לזכות באהדת העם ולהנהיג ללא חשש.

כל זאת כבר היה חלק מתכניתה המקורית.

עשר שנות שלטונה של שלומציון (67-76 לפנה"ס), היו תקופה של שלווה ושפע ביהודה. שלומציון הגדילה את יציבות הממלכה בשיתוף עם אחיה, ופעלה להקים מחדש את מוסדות התורה בארץ ישראל. הם ערכו שינויים מהפכניים במערכת החינוך דאז, והביאו לעלייה עצומה ברמת הבקיאות התורנית בקרב העם. בנוסף, שמעון בן שטח ייסד מערכת בתי מדרש בערים הגדולות, בהם נערים צעירים יכלו להנות מחינוך יהודי איתן. בתקופות קודמות, חינוך שכזה היה בגדר אחריותו הבלעדית של אבי הילד.

על פי המסופר בתלמוד, שמעון בן שטח "החזיר תורה ליושנה" (מסכת קידושין, סו עמוד א). על אף תקופת הדיכוי, הצליח לתרום תרומה אדירה לדורו ולדורות הבאים. לצידו, עמדה אחותו הנחושה, המלכה, ששיחקה תפקיד חשוב במהפך הדרמטי ביהודה, באמצעות השכנוע האיטי של בעלה. היה זה עידן של פריחה וצמיחה, הן רוחנית והן גשמית.

לצערנו, היה זה גם השקט שלפני הסערה, שכן לאחר מותה, פרצה מלחמת אחים בין שני בניה הטוענים לכתר, אריסטובלוס והורקנוס.

התלמוד מספר, כי בימי שלומציון "נעשו חיטים [=גדולים] ככליות ו[גרעיני] שעורים כגרעיני זיתים" (מסכת תענית, כג עמוד א). השגשוג מופלא זה היה סימן שהמלכה ומעשיה רצויים בעיני ה'.

כמו המנורה שדלקה שמונה ימים מפך אחד של שמן טהור, אשר מצאו המכבים, גם נס זה הוא ביטוי של ניצחון אל מול סכנת כליה. אלו שני ניצחונות פלאיים, המצטרפים לשרשרת הניסים הארוכה המלווה את העם היהודי לדורותיו.