האם בני האדם הם בעלי חיים שלעד יגררו אחרי התשוקות והיצרים שלהם? האם חינוך יכול לשנות את ברירת המחדל של הנפש האנושית?

"הכול יוצא טוב תחת ידיו של בורא עולם, והכול מתנוון בין ידיו של האדם".

האמת, נשמע כמו המנון מתאים לאומת העצלנים. עדיף לא לעשות יותר מדי. הטבע כבר מושלם. הנפש האנושית אמנם יכולה להתקדם, אולם ברגע שאנו שמים את הידיים המסואבות שלנו על הדברים זה תמיד ייגמר רע.

אולי עדיף ללכת על גישה משוכללת יותר? לברוח מגועל הנפש של החברה האנושית ולמצוא מקום באיזה הר מבודד, ולנסות להתאחד בו עם הנשגב למשך שארית החיים.

אולי תופתעו לשמוע שמי שחיבר את המשפט הזה מעולם לא הלך בכיוונים הללו. מילים אלו הן מילות הפתיחה של הספר "אמיל, או: על החינוך", מאת ז'אן ז'אק רוסו, אחד הפילוסופים החשובים ביותר של תנועת הנאורות (כל הקטעים מן הספר במאמר זה לקוחים מן המהדורה העברית של הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2009, מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט).

הספר "אמיל" עוסק במחשבת החינוך, אולם הוא גם ספר שמנסה להבין מהם חיי האדם.

הפילוסופיה של החינוך

פסקת הפתיחה של הספר היא נאום ארוך ומייגע בגנות ההתערבות האנושית בטבע. האדם "מערב אלה באלה את סוגי האקלים, את היסודות, את העונות, ומבלבל ביניהן... הוא מערער את הכל, הוא אוהב את העיוות. הוא אוהב מפלצות".

אבל זה עוד לא הכל. רוסו מבטל אפילו את האפשרות להגיע לטהרה פנימית בתוך עולם כזה, עולם שהוכתם מזוהמת האנושות וההתפתחות שלה. "הוא [האדם] אינו רוצה שום דבר כפי שעשהו הטבע, אף לא את האדם; [הוא] צריך לאלפו למענו, כסוס רכיבה; צריך לעצבו על פי טעמו, כמו עץ בגנו".

נראה, כי רוסו מוקיע את התפיסה הגורסת כי בכוחן של החברה והחינוך להשפיע על האדם לטוב. על כן, הטענה המופיעה בהמשך דבריו די מפתיעה: "אלמלא כן [כלומר ללא החינוך], הכל היה מידרדר עוד יותר, והמין האנושי שלנו אינו מוכן שיעצבוהו למחצה. במצב שבו שרויים הדברים עתה, אדם שמאז יום היוולדו נעזב לנפשו בין שאר בני האדם יהיה המעוות מכולם".

אם כן, ברור שלא כל התערבות אנושית רעה בהכרח. החינוך האנושי, אף שהוא רחוק מאוד מהוויה טבעית אוטופית שכזו, הוא כלי חיוני לשיפור האדם.

קשה שלא להתחבר לתפיסה האידיאלית של אדם "טהור", שלא נגעו בו ההשפעות והמחויבויות של החברה. עם זאת, אי אפשר לבנות כך חברה. רק על ידי חינוך – כלומר על ידי התערבות גסה בטבע האדם – נצליח להפוך אוסף של פרטים לכדי חברה.

במילים אחרות – האדם, כמוהו כגוש חמר הדורש עיצוב. רוסו לא התבלבל וגם לא סותר את עצמו. הוא הציב לעצמו את האתגר החשוב של מציאת היחס הנכון שבין חיים בדרך של עיצוב מלאכותי – חינוך למטרות טובות – ובין חיים על טהרת הטבע הראשוני והנקי של האדם.

רוסו עצמו מעיד שזוהי שאיפה מסוכנת. "מי שחפץ לשמור על עליונות הרגשות הטבעיים במשטר האזרחי אינו יודע מה חפצו. בהיותו כל העת בסתירה עם עצמו, מיטלטל בלי הרף בין נטיותיו לחובותיו... וכך, מנוצחים ומיטלטלים אנה ואנה כל ימי חיינו, אנו מגיעים לסופם בלי שעלה בידינו לחיות בשלום עם עצמנו, ובלי שהיטיבנו לא עם עצמנו ולא עם זולתנו".

רוסו רומז, כי היעד האמיתי שלנו הוא הסינתזה, המיזוג, ולא חיים בערבוביה של דחפים סותרים ופשרות, שבסופו של דבר מסתיימת במפח נפש.

במילים אחרות, עלינו לשמור על המרכיבים הראשוניים והטבעיים בתוכנו. איננו רוצים לדכא או לכלות את הדחפים החיוניים שלנו באמצעות חינוך או חִברות. במקום זאת, עלינו לתעל אותם כדי שיעזרו לנו להשתפר ולהפוך לאנשים טובים יותר. אנו ניגשים אל הדחפים הבסיסיים והפיזיים שנולדנו איתם, ולומדים כיצד להשתמש בהם נכונה.

חז"ל מספקים לנו המחשה צבעונית של העיקרון הזה. התלמוד מספר לנו, כי התנאים האסטרונומיים שבהם נולד האדם, עשויים להשפיע על הנטיות הטבעיות שלו. למשל, אדם שנולד במזל מאדים יהיה בעל נטייה "לשפוך דמים". התלמוד מציע, שבמקום להפוך לרוצח סדרתי, אדם כזה יכול לתעל לטובה את הכוחות הללו, ולהפוך לשוחט, למוהל או לרופא.

כוחה של החברה

הרעיון מובן, ועם זאת, בפועל קשה לחשוב על רוסו בלי להרגיש קצת "חלישות הדעת". נראה כאילו כל מאמצי החינוך הכבירים שווים "מספיק בקושי", ולעיתים קרובות גם החינוך שקיבלנו אנחנו מתגלה כלוקה בחסר. אולי פשוט כדאי שכל אחד ינסה ללכת בדרכו, ולחיות איך שטוב לו בלי מלכודת הדבש של החברה?

כדי לנסות לענות על השאלה הזו נפנה רגע לנח (ההוא עם התיבה). כאשר התורה מתארת את דמותו של נוח היא מספרת לנו כך: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ט, ו).

כיצד יש להבין את הביטוי המוזר "היה בדורותיו"? כך כותב רש"י על הפסוק, בשם המדרש:

"יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם".

כלומר, הביטוי "בדורותיו" יכול לבוא גם כמחמאה – אפילו בדור מקולקל שכזה הצליח נח להישאר בצדיקותו – וגם כגנות, כלומר נוח נחשב "צדיק" רק בקרב רשעים כמו בני דורו, אבל אם היה חי בדור של צדיקים וענקי רוח אמיתיים, אפילו את שמו לא היינו זוכרים.

יכול להיות שהפרשנויות הללו הן רק לא שתי נקודות מבט על נוח, אלא גם שתי נקודות מבט על כוח ההשפעה של החברה. לכאורה, כולם מסכימים שלנוח היה גרעין של טוב, שכן כך או אחרת הוא הצליח להתעלות מעל הסטנדרטים של החברה הקלוקלת שבה חי. המחלוקת נוגעת, למעשה, במידת הקיבעון של דמותו. האם גם בדורו של אברהם הוא היה נשאר אותו אדם, ועל כן, בהשוואה אליו, היה נחשב כלא כלום? או שאולי החיים בחברה מוסרית, מסורה ואדיבה יותר, הייתה דווקא מעלה את נוח מעלה מעלה?

ה'אולי' הזה משאיר לנו תקווה. אבל הוא גם נושא עימו חובה מוסרית קשה וקורא לנו לפעול בעולם. אם הזולת משפיע על טיב המידות והמעשים שלנו, הרי שעל כולנו מוטלת אחריות זה לזה. מתאימים כאן מאוד דברי המדרש:

"הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב) -

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

(ויקרא רבה, פרשה ד, דרשה ו, מתוך ספר האגדה)

לעיתים, עלינו להזכיר לעצמנו, שהרצון שלנו לצמיחה אישית הוא לא עניין פרטי בלבד. מציאת איזון בחיינו מאפשרת לנו לעזור לאחרים באמת. ככל שאנחנו שולטים יותר בדחפים ובתשוקות שלנו, אנחנו יכולים לפעול בצורה טובה יותר למען הכלל.

הרי, בסופו של דבר, האם לא כולנו רוצים להגיע לאישיות מתוקנת יותר, ובעזרתה לבנות חברה שמשפיעה לטובה על חבריה? ובכיוון השני – האם אין אנחנו מסכימים שחברה טובה יותר עוזרת לאנשים להפוך לטובים יותר? אנשים טובים יוצרים חברה טובה, וחברה טובה יוצרת אנשים טובים.

יכול להיות שזה נשמע לכם תמים מאוד, ובכל זאת, החזון התמים הזה יכול לעורר אותנו. אותי הוא שולח מיד לדבריו האלמותיים והמפורסמים של הלל הזקן:

"אם אין אני לי, מי לי? ואם כשאני לעצמי, מה אני?".

הפתגם העמוק הזה של הלל הוא גם תשובה לרוסו. אולי הניסיון לחנך אחרים ולהפוך אנשים פרטיים לחברה, הוא לא פשרה איומה, כי אם הפעולה האנושית הטבעית ביותר. למרות כל הטוב והחיוניות הטבועים בכל אדם, כשהוא אך ורק לעצמו, הוא חסר משהו. הוא כלל לא נחשב "אני".

ברור שחברות אנושיות גם יכולות ללכת בכיוונים איומים ונוראים, ושהאדם הפרטי יכול להיבלע בתוכן ולהיכנע לזהותה של הקבוצה. הנזקים העצומים שחוללו המשטרים הפשיסטיים והקומוניסטיים לאורך המאה ה־20 הם בגדר תמרור אזהרה מפני האדרת החשיבות של הקבוצה על חשבון האדם הבודד. "זכרו", אומר לנו הלל, "מהות חייכם היא אמנם לעזור לזולת, אולם עליכם גם לדעת לעזור לעצמכם".

לסיכום, "אחוז מזה - וגם מזה אל תנח את ידך". שני הצדדים נכונים. זהו האיזון העדין בין מי שאנחנו, בין החברה שאנו יוצרים, ובין מה שאנחנו נעשים בתוך החברה הזאת. איזון שיוצר את הזהות השלמה והאמיתית שלנו. המילה "אנחנו" מבטאת – לטוב, ולעיתים גם לרע – גוף חברתי אחד.

בניית חברת מופת יצרנית, טובת לב ועמוקה, היא לא עניין קל בכלל. לפעמים, הוא נראה כחלום בלתי אפשרי. אבל, אם נפעל יחד לנסות ולהגשים אותו, נזכה גם בהזדמנות ליצור את עצמנו מחדש.