איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו בימים האלה?

יש הרבה אופציות. אפשר להעלם בתוך מחילת הארנב של תיאוריות קונספירציה וחיפוש בוגדים. אפשר להצית אש של מחלוקת ומחנאות ולשלוח אצבע מאשימה כלפי מי שחושב אחרת ממני. אפשר לחזור לקיטוב שפגע בנו בשנה אחרונה, לשלוף ממנו אשמים ולהוקיע אותם בכיכר העיר (הפייסבוקית, לפחות). אפשר ליפול לתהומות ייאוש של חורבן בית שלישי.

ואפשר גם אחרת.

אנחנו לא יכולים למנוע משוליים שמעדיפים לספר לעצמם סיפור שחור של כעס וניכור לעשות זאת. בכל זאת, חופש הדיבור. אבל אף אחד לא מכריח אותנו להקשיב לסיפורים הללו, שלא לדבר על לאמץ אותם. זכותנו לבחור בסיפור אחר: סיפור שמתמקד בגבורת הניצולים והלוחמים, סיפור שמאיר בזרקור ענק את כל אהבת ישראל שהיינו עדים לה בימים האחרונים, סיפור של נצח ישראל לא ישקר וכל ישראל אחים.

זה לא כסת"ח ולא התמכרות לאשליות. כשתגמר המלחמה, כשיחזור השקט, ברור לכולנו שיידרש בירור נוקב עד תהום כדי לוודא שמה שהיה לא לחזור, כדי לגלות מי נרדם בשמירה ולמה. אבל, כשהתותחים רועמים, המוזות לא באמת שותקות. הן מושכות אותנו בעל כורחנו לאמץ נרטיב. והנרטיב הזה, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בימים האלה, הוא בעל חשיבות עליונה.

בטיפול נרטיבי, אחת השיטות הפסיכולוגיות המצליחות ביותר, מעודדים אנשים ליצור נרטיב על חייהם שיעצים אותם. הדיוק העובדתי לא משנה, מה שמשנה הוא הפרשנות, המסגור. גם אם קרו לך דברים רעים מאד, טראומות משברות לב וקורעות נפש, האופן בו אתה משבץ אותם בסיפור חייך קריטי לחוסן שיהיה לך וליכולת לשאת את הזכרונות וההתמודדות היומיומית.

מה שנכון ברמת ההתמודדות האישית, נכון גם ברמת ההתמודדות הלאומית. עברנו טראומה קשה מנשוא, הקשה מאז ימי הצלמוות של השואה. אבל אף אחד לא יכול לכפות עלינו סיפור. יש לנו חירות מוחלטת לשבץ את הזוועות בתוך סיפור שלא מתמקד דווקא ברשעים ובשוטים הגדולים שבינינו, שלא מעצים שוליים סהרוריים משום סוג, שטווה חוטים של אחדות ואהבה גם בין הסצנות הקשות ביותר.

ג'.ר.ר. טולקין, מחבר 'שר הטבעות' ואחד הסופרים האהובים והמצליחים בהיסטוריה, היה גם אדם מאמין מאד. הוא נהג לומר שכמו שהבורא יצר את העולם, הוא העניק לאדם את היכולת ל'תת-יצירה': האדם אינו יכול לברוא עולם, אבל הוא קיבל את היכולת לברוא סיפורים. דרך הסיפורים הללו הוא מסוגל לשקף אמת מסוימת, גם אם הסיפור אינו מתיימר להיות דיווח מדויק על עובדות.

בעיתות משבר כמו אלה בהן אנו מצויים היום, לעובדות יש חשיבות זניחה. ראשית, קשה לנו מאד לסנן אותן, לדעת מה נכון ומה לא, מה מאומת רשמית ומה סתם פייק ניוז. אבל מעבר לכך, הלב שלנו, שספג טלטלה רגשית עצומה ומתמשכת, לא מתעניין במיוחד בעובדות. סיפורים, לעומת זאת, מוצאים תמיד את דרכם אלינו. אם ישאלו אותנו בעוד שנה מה אנחנו זוכרים ממלחמה קשה זו, רובנו לא נצטט מספרים ועובדות: נזכור סיפורים. רחל והעוגיות. החילוץ של יאיר תיבון על ידי אביו נועם. הילד שניצול כשהוריו סככו עליו בגופם.

עת זכרון טרם הגיעה, אנחנו עדיין באירוע מתגלגל. אבל, אין זה אומר שסיפורים חשובים פחות: הם חשובים יותר. חשוב שנספר לעצמנו סיפור-על, סיפור בהמשכים, שבונה בנו חוזק ולא חולשה, אהבה ולא שנאה.

בפסוק הראשון של חומש בראשית, התחלת התנ"ך היהודי, מסופר על בריאת העולם. מאחר שחמשת חומשי תורה מהווים את ספר ההדרכה לחיים של עם ישראל, שואל גדול הפרשנים, רש"י, על הפסוק הזה: מדוע בעצם התורה מתחילה בסיפור בריאת העולם ולא במצווה הראשונה, החוק הראשון, שקיבלו בני ישראל? למה, בעצם, כל חומש בראשית הוא סיפורים, ורק בחומש הבא אחריו אנחנו מתחילים לשמוע על מצוות?

התשובה, אומר רש"י, היא משום שסיפור בריאת העולם על ידי ריבון העולמים נועד להבהיר - שרק למי שברא את העולם יש זכות לחלק אותו כראות עיניו. בעתיד, יבואו עמים אחרים ויטענו שארץ ישראל אינה שלנו, שגנבנו אותה מאחרים (נשמע מוכר?). לצורך כך התורה מתחילה בסיפור בריאת העולם, שהמסר שלו ברור: חברים, יש מי שברא את העולם, העולם שלו והוא יכול לתת חלקים ממנו למי שירצה, ואת ארץ ישראל בחר לתת לעם ישראל.

לכאורה, היינו חושבים, שכדי להבהיר את המסר הזה אין צורך בחומש שלם. מספיק להצהיר בכמה פסוקים או כמה פרקים שזה המצב ('יש בורא, כך הוא ברא את העולם, והוא החליט לתת את ארץ ישראל ליהודים'). מדוע יש צורך בחומש שלם, גדוש בסיפורים, כדי להשיג את המטרה הזו?

משום שככה עובדת הנפש האנושית. הצהרות, עובדות, מספרים – כבודם במקומם מונח. אבל, בסופו של דבר, אנחנו נשענים על סיפורים כדי להבין את המציאות ולעצב את תגובתנו אליה.

אנחנו זקוקים עכשיו, נואשות, לסיפור של אהבה ואור. סיפור שירומם אותנו, סיפור שיעביר את המסר הדרוש להישרדותנו הפיזית והנפשית: 'בדמייך חיי'. בואו נספר סיפור כזה, לעצמנו ולסביבתנו. זה הסיפור שלנו.