הרב יונתן זקס: שמונה תובנות מאירות לחנוכה
חג החנוכה נקבע בעקבות נס פך השמן, שבמקום שיספיק ליום אחד – הספיק לשמונה ימים. אם כן, על איזה נס בדיוק אנו מודים ביום הראשון? מדוע יוון הקדומה, שהיתה התרבות המופלאה ביותר בכל הזמנים, לא שרדה? על מה הודה הרב יונתן זקס לנשיא גורבצ'וב? קבלו שמונה תובנות עומק לחנוכה
- אמונה יכולה לשנות את העולם
לפי עשרים ושתיים מאות, בתקופת השלטון ההלניסטי בארץ ישראל, החליט מלך אחד בשם אנטיוכוס אפיפנס, אנטיוכוס הרביעי, לכפות בכוח את התרבות ההלניסטית על יושבי הארץ. הוא גזר על היהודים גזרות והציב בבית המקדש בירושלים פסל של האל זאוס.
המצב היה בלתי נסבל. קבוצת לוחמים המוכרת לנו בשם "המכבים", פרצה במרד למען החזרת חופש הדת בארץ, והצליחה להשיג ניצחון מדהים אל מול הצבא החזק ביותר בעולם הקדום. אחרי שלוש שנות מלחמה כבשו המכבים מחדש את ירושלים, החזירו את המקדש לידיים יהודיות, והדליקו את המנורה בפך קטן של שמן טהור שמצאו בין ההריסות.
היה זה אחד מההישגים הצבאיים המופלאים ביותר בעולם הקדום, וכפי שאנו אומרים בתפילת "על הניסים", ניצחון של "גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים". מילותיו היפות של הנביא זכריה (ד, ו) מסכמות זאת היטב: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'". המכבים לא נהנו מעוצמה יתרה, מכלי נשק משוכללים או מעודף מספרי. הדבר שהניע אותם היה הרוח - רוח יהודית המשוועת לחירות ומוכנה להילחם למענה.
קומץ אנשים מסורים וחדורי אמונה יכול לשנות את העולם. המכבים עשו זאת וגם אנחנו יכולים.
- אורה של הרוח דולק לעד
כבר שנים רבות עוסקים יושבי בית המדרש בשאלה מעניינת בעניין חנוכה. בכל אחד משמונת ימי החג אנו מברכים לאחר הדלקת החנוכייה "שעשה ניסים לאבותינו". הנס הוא, לכאורה, ששמן שהיה אמור להספיק ליום אחד – הספיק לשמונה. אם כן, על איזה נס בדיוק אנו מודים ביום הראשון? שבעת הימים האחרונים אכן ראויים לשם "נס", אבל שום דבר ניסי לא ארע ביום הראשון.
ההצעה שלי היא, שהנס של היום הראשון הוא עצם מציאת פך השמן הטהור. הרי היוונים ועוזריהם חיללו את המקדש בצורה שיטתית, ועל כן מציאה של פך כזה היא אכן בגדר פלא. אם כן עלינו לשאול: למה בכלל חשבו המכבים לחפש פך שכזה? והתשובה היא – אמונה. אמונה שגם אחרי האסון הנורא ביותר משהו יצליח לשרוד. הנס של הלילה הראשון היה עצם האמונה שתמיד יש דבר מה שיישאר וממנו נוכל לשוב ולצמוח.
הסיפור הזה הוא סיפורו הנצחי של העם היהודי. עברנו כמה וכמה תקופות, שבהן כל עם אחר כבר היה מתייאש: חורבן הבית, מסעות הצלב, גירוש ספרד, פרעות, פוגרומים, שואה. אבל משום מה לא ישבנו ומיררנו בבכי. אספנו את השברים, בנינו מחדש את העם, והבאנו אל העולם אור ייחודי ויוצא דופן. אור שמספר לנו, ולכל שאר יושבי תבל, על כוחה של הרוח האנושית לצלוח כל אסון ולגבור על כל ייאוש.
מן הסנה הבוער "שאיננו אֻכּל", דרך פך השמן של החשמונאים ועד ימינו, נר התמיד של העולם היהודי ממשיך ודולק, ואיש לא יוכל לכבותו.
- חנוכה בימינו
ב־1991 הדלקתי נרות חנוכה יחד עם מיכאיל גוברצ'וב, אדם שמוקדם יותר בשנה ההיא עוד היה המנהיג העליון של ברית המועצות. במשך 70 שנה, היהדות ברוסיה הקומוניסטית הייתה אסורה על פי חוק. הייתה זו אחת משתי המתקפות הגדולות על עמינו ואמונתנו במאה העשרים: הגרמנים ביקשו להרוג את הגוף היהודי והרוסים את האמונה היהודית. בימי סטאלין המתקפה הפכה אכזרית עוד יותר. בהמשך, אחרי ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, ביקשו יהודים רבים מבריה"מ לעזוב ולעלות ארצה. אך לא רק שבקשתם סורבה, אלא שלעיתים קרובות הם איבדו את עבודתם ונאסרו. יהודים מכל רחבי העולם מחו למען שחרור האסירים, "הסירובניקים".
גוברצ'וב הבין שהשיטה הסובייטית במהותה פשוט בלתי ישימה. הקומוניזם לא הביא חירות או שוויון, כי אם דיכוי, מדינת משטרה ודיקטטורה. בסופו של דבר הוא התמוטט, והיהודים היו שוב חופשיים לקיים את דתם בגלוי ולעלות לארץ.
אחרי ההדלקה ההיא ב־1991 שאל אותי מר גורבצ'וב, באמצעות המתורגמן שלנו, מה היה העניין. סיפרתי לו שלפני אלפיים מאתיים שנה, אחרי שהדת היהודית נאסרה לפי חוק, היהודים נלחמו למען החופש שלהם וניצחו, והנרות הללו הם סמל הניצחון. אבל לא עצרתי כאן. במשך שבעים שנה, אמרתי לו, יהודי רוסיה סבלו מאובדן דומה של החופש לקיים את דתם, ואתה עזרת להם לשוב ולזכות בו. כעת, גם אתה חלק מסיפור החנוכה שלנו. גורבצ'וב הסמיק. סיפור החנוכה עדיין חי ועדיין משמש לנו מקור השראה. הוא מזכיר לנו וגם לשאר העולם, שעל אף העריצות והרוע, החירות, בעזרת ה', תמיד מנצחת בסוף.
- התנגשות הציוויליזציות הראשונה
אחד המושגים החשובים ביותר בתמונת המצב של תקופתנו הוא "התנגשות הציוויליזציות". סיפור חנוכה הוא סיפור על התנגשות גדולה ועתיקה שכזו בין היוונים והיהודים, אתונה וירושלים.
יוון הקדומה הייתה אחת מן התרבויות המופלאות ביותר בכל הזמנים. היא הוציאה מתוכה פילוסופים כמו אפלטון ואריסטו, היסטוריונים כמו הרדוטוס ותוקידידס, ומחזאים כמו סופוקלס ואייסכילוס. מאז ועד ימינו, אין אדם שהצליח להתעלות על היופי האמנותי והאדריכלי שלה. על אף כל זאת, במאה השנייה לפני הספירה, הציוויליזציה הזו הובסה בידי קבוצה של לוחמים יהודים בשם המכבים או החשמונאים. מאז, מצבה של יוון הלך והדרדר במהירות, ואילו האומה היהודית הזעירה הצליחה לשרוד גלויות וגירושים ועדיין חיה וקיימת.
מה הביא להבדל הזה? היוונים, שלא האמינו באל אחד ורחום, הביאו לעולם את הטרגדיה. בני האדם כמהים, נאבקים, לפעמים מגיעים להישגים גדולים, אבל החיים חסרי תכלית. היקום לא יודע על קיומנו ובטח שלא אכפת לו מאיתנו.
עם ישראל הביא לעולם את התקווה. אנחנו כאן כי אלוהים יצר אותנו באהבה, ודרך האהבה אנו מגלים את המשמעות והתכלית של החיים.
תרבויות של טרגדיה סופן להתפורר ולמות. אובדן כל תחושת משמעות מביא בסופו של דבר לאובדן ערכים וקודים של מוסר שעליהם נשענת חברה. האושר מוקרב על מזבח העונג, העתיד על מזבח ההווה. התשוקה והחיוניות שהעלו אותן לגדולה מתפוגגות. כך ארע ליוון העתיקה.
היהדות ותרבות התקווה שלה שרדו, ונרות החנוכה הם סמל להישרדות הזו, לסירוב היהודי לוותר על הערכים עבור הנוצץ והזוהר של תרבות חילונית, אז והיום.
נר של תקווה אולי נראה לנו כמו דבר קטן, אבל לפעמים ציוויליזציה שלמה חבה לו את חייה.
- אור המלחמה ואור השלום
בהלכות חנוכה יש הלכה אחת שמרגשת אותי במיוחד. "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יב).
כאן עולה השאלה: אם כבר שישי בצהריים ואתה מוצא את עצמך רק עם נר אחד, מה עליך לעשות – להשתמש בו לשבת או לחנוכה? רק תשובה אחת נכונה. ההיגיון מורה שנר חנוכה עדיף. אחרי הכל אין שום הלכה שצריך למכור או לשאול משהו כדי לקנות נרות שבת. אולם ההלכה במקרה כזה היא דווקא להדליק נר של שבת. מדוע?
הקשיבו לדברי הרמב"ם:
היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום (שם, יד).
חשבו על זה – חנוכה מציין את אחד מן הניצחונות הצבאיים הגדולים ביותר בתולדות ישראל. עם זאת, ההלכה מורה לנו שאם יש בידינו רק נר אחד, נר של שבת עדיף, שכן גם הניצחון הצבאי הגדול והמוצדק ביותר, לא יכול להיות חשוב יותר משלום בית.
מדוע מכל החברות והתרבויות של העולם העתיק דווקא היהדות היא ששרדה? כי אצלה הבית היה חשוב יותר משדה הקרב, הנישואין הם למעלה מהגדולה הצבאית, והילדים למעלה מהגנרלים. אבותינו העריכו את השלום שבין בני זוג יותר מכל ניצחון צבאי.
אז כשאתם מדליקים את נרות החנוכה, הקדישו מחשבה לניצחון האמיתי. לא לניצחון הצבאי, אלא הרוחני. היהודים היו עם שהעריך את הנישואין, את הבית, את השלום בין איש ואשתו יותר מעיטור המלחמה הגבוה ביותר. בתפיסה היהודית, אורו של השלום מאיר חזק יותר מאור המלחמה.
- הנס השלישי
כולנו מכירים את שני הניסים של חנוכה – ניצחון המכבים על היוונים ונס פך השמן. אולם, ברצוני לספר לכם שהיה גם נס שלישי, שהתרחש כמה מאות מאוחר יותר.
בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני, היו רבים מחז"ל שסברו שיש לבטל את חג החנוכה. הרי חג זה מציין את החזרת הריבונות על המקדש. עכשיו, כשהמקדש חרב, מה הטעם לחגיגה כזו?
התלמוד מספר לנו שלפחות עיר אחת בישראל, לוד, ביטלה את החג. עם זאת כיום אנו, החוגגים את חנוכה בשמחה, יודעים היטב איזו מהגישות ניצחה לבסוף.
למה? כי גם אם המקדש נחרב, התקווה לא נגוזה. איבדנו את הבניין, אבל עדיין נשארו בידינו הסיפורים, הזיכרונות והאור. הדברים שקרו למכבים בימים ההם, יכולים לשוב ולקרות בזמן הזה. לא במקרה הציתו המילים "עוד לא אבדה תקוותנו" את לבבם של יהודים רבים לשוב אל ארץ ישראל ולבנות מחדש את מולדתם. זכרו זאת כשאתם מדליקים את החנוכייה שלכם. העם היהודי שמר על אורה של התקווה, והאור הזה שמר על העם היהודי. בתוך המקהלה רבת הפנים המרכיבה את המין האנושי, עמנו משמיע את קולה של התקווה.
- בפנים ובחוץ
נרות חנוכה הן לא נרות המצווה היחידים ביהדות. לצידם יש עוד שתי מצוות נוספות של הדלקת נר – נרות שבת ונר הבדלה.
נרות שבת נועדו לשלום בית. אנו מדליקים אותם בתוך הבית, אם תרצו, זהו אורה הפנימי של היהדות, אורה של קדושת המשפחה והנישואים.
נרות חנוכה, לעומת זאת, נועדו לכתחילה לעמוד מבחוץ לבית. המנהג להדליק אותם בתוך הבית נולד בתקופה מאוחרת יותר מפני החשש מן הגויים. בדורנו יצר הרבי מלובביץ' את המנהג להדליק חנוכיות ענק במקומות ציבוריים כדי לשוב אל הלך הרוח המקורי של המצווה.
נרות חנוכה הן האור שהעם היהודי מביא לעולם כשהוא לא מפחד להצהיר על ייעודו ועקרונותיו בגלוי, או כשכורח השעה דוחק בו להילחם למען חירותו.
נר ההבדלה עשוי תמיד מכמה פתילות השזורות זו בזו, והוא גם שוזר בתוכו יחד את האור הפנימי של יום השבת ואת האור החיצוני של ששת ימי המעשה שאיתו אנו יוצאים לעולם וחיים את אמונותינו בפומבי.
כשאנו מקיימים את התורה בביתנו, אנו מכניסים פנימה את אור השכינה. כשאנו עושים זאת באופן ציבורי, אנו מביאים את אורה של התקווה ליתר בני האדם, וכשאנו עושים זאת גם בפנים וגם בחוץ, אנו מאירים את העולם כולו באור יקרות.
אל מול עולם שפעמים רבות חשוך ומלא בדמעות, עומדות בפנינו שתי אפשרויות: לקלל את החושך - או להדליק נר. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". יהי רצון שנצליח להאיר יחד את העולם.
- נר לנר
התלמוד מעלה בפנינו שאלה מופלאה – האם אפשר להדליק נר חנוכה בנר אחר? אנו בדרך כלל משתמשים בנר נוסף, השמש, כדי להדליק את יתר הנרות. אבל, דמיינו לרגע שאין לנו שמש בנמצא. האם אפשר להדליק מן הנר הראשון את שאר הנרות?
שני גדולי האמוראים מן המאה ה־3 לספירה, רב ושמואל, חלקו בדבר. רב אסר ואילו שמואל התיר. כלל מוסכם בפסיקת ההלכה הוא, שכאשר רב ושמואל חולקים, "הלכה כרב"... חוץ משלושה יוצאים מן הכלל. המקרה הזה הוא אחד מהם.
למה רב סובר שאי אפשר להשתמש בנר הראשון להדליק את שאר הנרות?
התלמוד מסביר שכל הדלקה מכלה באופן בלתי נמנע קצת שמן או חומר בערה מן הנר. לשיטת רב, אסור לעשות דבר שיפגע באורו של הנר הראשון.
כאמור, שמואל חולק על כך, והלכה כמותו. למה?
הדרך הטובה ביותר לענות תהיה באמצעות משל. חשבו על שני יהודים דתיים. הראשון דוחה מעליו כל קשר עם יהודים "פחות דתיים" ממנו. הוא מפחד שבקשר כזה הסטנדרטים שלו ירדו, שהוא יקפיד פחות ושהאור שלו עלול לכבות. זוהי שיטת רב.
אולם, השני אומר: לא! כשאני מדליק עם נר האמונה שלי נר של אדם אחר, אני לא נכבה כי אם גדל. הרי עכשיו היהדות כולה מאירה בעולם באור חזק יותר. בניגוד לעולם החומרי, בעולם הרוחני ככל שאדם נותן יותר יש לו יותר. כשאני נותן מהידע, מהאמונה או מהאהבה שלי לאחרים, אני לא חסר דבר – אדרבה, אני עשיר יותר. זוהי שיטתו של שמואל, וכך נפסקה ההלכה.
אז תנו מן היהדות שלכם לאחרים. קחו את נר האמונה שלכם ועזרו לעוד נשמות לשוב ולדלוק.