הרוח הגדולה שנשבה מעל לגל
מילות הפרידה של גל סונט, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, מעניקות משמעות חדשה לכלל המתנות שאנו מקבלים ולא תמיד מעריכים. במותו ציווה לנו את החיים.
ביום שני בשבוע שעבר הלך לעולמו גל סונט.
"חברים יקרים" כתב גל בפיד שלו, "אם אתם קוראים את זה, אז אני מת".
אף אחד לא הכין את גל סונט למחלת ה ALS (מחלת ניוון שרירים הידועה גם כמחלת "לו גריג") שתקפה אותו. פתאום באמצע החיים, הוא מצא את עצמו הופך מבחור נורמטיבי ומוצלח העובד כמנהל של כמה סטרטאפים ומועמד לקידום בחברת היי טק שבה עבד, אב לשתי בנות בר ושי שכל החיים חייכו לפניו, למי שמתמודד מול חלום הבלהות של כל אדם מתפקד:
הידיעה שקבלת כרטיס לכיוון אחד למקום שבו אתה הולך ומאבד שליטה על החיים שלך.
בשנת 2012, החל גל לפתח ביחד עם חברו דן רוס את תוכנת המקלדת הוירטואלית המתקדמת Click2Speak המיועדת לחולים במצבים שונים של מחלת ה ALS.
בראיון לynet אמר סונט:
"אפשר לשלוט במחשב ולהשתמש במקלדת שלי בעזרת עכבר רגיל ועד תחליפי עכבר אחרים כמו מערכת שעוקבת אחרי העיניים או תזוזות ראש ורגל ואפילו גלי מוח".
באפריל השנה זכתה ה Click2Speak תוכנת הפיתוח של גל במענק של ארבע מאות אלף דולר מ'גוגל' ונבחרה להיכלל בפרויקט Google Impact Challenge, שבמסגרתו מתחייבת החברה ליצור טכנולוגיה נגישה וידידותית למשתמשים בעלי מוגבלות.
"אני יודע שזה שוק גדול" מתחיל גל וכותב:
בעיקר בגלל כל הפוסטים האופטימיים, השמחים, המעודדים. כל ההצלחות, השבחים, העזרה וכו'.
אז חשוב שתדעו שכל מה שכתבתי אי פעם, כל מילה, אני עומד מאחוריה במאה אחוז!
אחד מהדברים הנוראיים שהמחלה הזו עושה, זה לפגוע באנשים שאוהבים אותך ונמצאים איתך יום יום וזו המשפחה שלך.
כל הקטע הפיזי של להפסיק לזוז, זה החלק "הקל" וזה מגיע בשלבים, כל פעם עוד משהו מפסיק לזוז. ההשלכות הנפשיות עולות אלפי מונים על הפיזיות.
מגיע שלב שאתה כבר לא יכול לעשות כלום בלי שני מטפלים בבית שנמצאים 24 שעות, עם השפה שלהם והאוכל שלהם. חשבתם איך זה משפיע על בני הבית? כל הבית הופך לבית חולים, כשאתה שם.
אני לא אתחיל לתאר את הבעיות הנפשיות שנגרמות לילדות שלך כשהן רואות את אבא שלהן, שעד לא מזמן היה מעיף אותן גבוה בבריכה- יושב בכסא הגלגלים ונחנק ומשתעל והנשמה וסקשיין ,מוזן עם צינור לבטן ווו...
זוגיות? מה זה? אינטימיות? ליטוף? נשיקה? מגע?
אז כן, בן הזוג הבריא יכול ללטף, לתת נשיקה. אבל עם כל המכונות והצינורות וההפרשות והציפצופים... זו לא זוגיות. זו חברות, דאגה, מסירות. אהבה. לא אהבה של בני זוג. אהבה אחרת. וכל פעם שאת רואה את בעלך מובל במנוף, יושב בכסא ולא זז, בקושי מצליח לחייך, הלב נקרע כל פעם מחדש, כל יום, כל שעה.
אותו סיפור עם הילדים. איך אפשר לשחק, להשתובב, להיות אבא לילדים? אי אפשר.
ואז מגיע השלב שבו אתה צריך לבחור האם להתחבר למכונת הנשמה מלאכותית בלי יכולת לנתק ולחיות כך שנים ארוכות, או שלא.
אני בחרתי במשפחה.
אני מקווה שבמעשה שאני עושה ומסיים את חיי, אחזיר את החיים של המשפחה למסלול קצת יותר נורמלי, קצת יותר שפוי. אם כי, מלא בכאב בהתחלה, אבל כמו רבים אחרים לפנינו, חוזרים לשגרה, מתקדמים בחיים, מגיעים להישגים ומצליחים. אפילו עם הכאב שתמיד יהיה שם.
אז המסר שלי תמיד היה ותמיד יהיה - תסתכלו תמיד על חצי הכוס המלאה, אל תוותרו, תלחמו, גם אם הסיכויים נראים קלושים. תאמינו בעצמכם, אתם יכולים!".
קראתי את דבריו המחוררים של גל סונט זכרו לברכה ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי באמת את משמעות המילים:
במותו, ציווה לנו את החיים.
מילות הפרידה של גל מעניקות משמעות חדשה לכלל המתנות שאנחנו מקבלים: היכולת לקום בבוקר, לשלוט על הגוף שלך, לנשק את הילדים, לחבק, לקפוץ, לפעול כבן חורין. דברים פשוטים וכל כך טריוויאלים שמשום מה זוכים מאתנו ליחס אדיש כאילו שיש לנו בתוך הכספת בבית שלנו, הבטחה חתומה מא-לוהים שכל המתנות הללו, ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו.
הנה בן אדם שהאמין ונלחם והראה במאבקו, שהמחלה הארורה הזו, יכולה לקחת לו אולי את חופש התנועה, אבל היא לא הצליחה לקחת ולגעת לו בחופש הרוח ובגדלות הנפש.
גל אולי מת. אבל המכתב שלו כמו גם תשוקת החיים ואהבת המשפחה, ממשיכים לבעור אחריו.
לעילוי נשמת גל סונט ז"ל.
לצפייה בסרטון על פיתוחו של גל: