תקראו לי גברת ברוורמן חלק ב'
כינוי אדם בשמו הפרטי הוא ביטוי קרבה, שאני שומרת למערכות היחסים החשובות באמת.
כתבתי פעם מאמר שעוסק בנושא של אנשים הרבה יותר צעירים ממני, שפונים אלי בשמי הפרטי. טענתי (ונראה שרבים מכם הסכימו אתי) שזה לא רצוי, שזה מראה על רמת קרבה לא מתאימה, על מערכת יחסים חברית ולא מכבדת (רק לשם הבהרה; אני לא טוענת ליתרון בחוכמה אלא רק בגיל).
שיחה שהייתה לי אתמול עם נציג ספק האינטרנט, עודדה אותי לחזור אל הנושא. שוחחתי עם נציג התמיכה הטכנית. "מפריע לך אם אקרא לך אמונה?" הוא שאל. תקראו לי קטנונית אבל אמרתי לו, "כן, מפריע לי".
הוא היה קצת בהלם. אני יודעת שלימדו אותם לשאול את השאלה. אני יודעת שזה מאוד "נכון שיווקית" ואמור ליצור מידה מסוימת של קרבה בין הלקוח לאיש התמיכה, אבל אני לא חיפשתי קשר קרוב. אין כאן ביקורת על ערכם כבני אדם או על מיומנויותיהם בתפקיד (למרות שבמקרה הזה...). בדרך כלל אני פשוט משלימה עם המציאות, משום שלא נעים לי לעצור אותם באמצע דבריהם, אבל זה מעורר בי תחושת אי נוחות.
כך יצא שנציג התמיכה חסר האונים, הפך קרבן ראשון להחלטתי להביע עמדה. לשבחו יאמר שהוא התאושש במהירות ופנה אליי בצורה רשמית יותר. נזכרתי בשיעורי הצרפתית שלי בבית הספר היסודי. הצרפתית משתמשת בצורה שונה של "את/ה" בהתאם לאדם אליו פונים – tu למוכר והקרוב, מול vous ליותר מרוחק. אולי הם עלו על משהו.
לא כל מערכות היחסים זהות
לא כל מערכות היחסים זהות. ולא רק שאני מוטרדת מהנחת הקרבה של ספק שירותי האינטרנט שלי, אלא אני מאמינה שגישה כזאת עלולה לפגוע במערכות היחסים האחרות שלנו או לכל הפחות לבלבל אותנו.
אם כולם קוראים לי אמונה ומדברים איתי באותה צורה קלילה כמו החברים הטובים ביותר שלי, איפה עובר הגבול? קו הגבול, בין מערכות היחסים האמיתיות לבין מערכות יחסים מלאכותיות או ייעודיות, מיטשטש. בחיים היהודיים יש חשיבות להבדלים. בסיומה של כל שבת אנחנו אומרים הבדלה, הכוללת ברכות שמדגישות את ההבדל בין הקודש לחול, בין ששת ימי המעשה ליום השבת, בין עם ישראל לשאר האומות. הבדלים אלה מלמדים אותנו שיעורים חשובים לגבי מי אנחנו וכיצד לראות את מה שעובר עלינו.
יש הבדל ברור בין בעל/רעיה לבין חבר, בין חבר קרוב למכר, בין מכר לספק שירותים, בין מעסיק למועסק.
מערכות היחסים דווקא נחלשות, ולא מתחזקות, כשמתייחסים לכולן באותו האופן, כשהקווים אינם ברורים.
לעולם לא אשכח דבר שחוויתי בערך לפני 20 שנה. הכרתי מישהי, ונראה היה שעומדת להיווצר בינינו חברות חדשה. בניסיון לקרוא את המפה, הנחתי שקיים בינינו קשר עמוק ומשמעותי - על פי החיבוקים והנשיקות שהחלפנו בכל פעם שנפגשנו או נפרדנו. יום אחד ראיתי כיצד היא יוצאת מהמניקוריסטית שלה, ומשתמשת באותם ביטויי הערכה פיזיים כלפי האישה שצבעה את ציפורניה. אולי גם היא הייתה חברה טובה שלה, אבל משום מה נראה לי שלא.
אולי איבדנו את הרגישות, אבל כשקוראים למישהו בשמו הפרטי יש בכך גילוי של קרבה, של יחס עמוק. ואני הייתי מעדיפה לשמור את זה למערכות היחסים החשובות באמת.