ממהרים לשפוט
מדוע אנחנו מגיבים לעתים קרובות בביקורת אינסטינקטיבית?
היה זה יום חופש. השמש האירה רכות ומזג האוויר היה נעים. השנה, לא יצאנו לטיולים משפחתיים רציניים, והחלטנו לצאת לנסיעה בסגווי (רכינוע בעברית תקנית, אותו כלי רכב דו-גלגלי חשמלי שנע בהתאם לכיוון הרכינה של גוף הרוכב). אם עדיין לא עשיתם את זה, אז תדעו שזה כייף אמיתי – ובמיוחד כשהרקע לנסיעה היא הטיילת המקסימה של ארמון הנציב שמשקיפה על ירושלים.
אז כמו שאמרתי, הנוף היה מקסים, מזג האוויר מושלם, ואתגר מיוחד נוסף לנו - לנווט בין כל הולכי הרגל ורוכבי האופנים. כשעברנו על פני קבוצת רוכבים, שמעתי בחור אחד רוטן לחברו, כשהוא מסתכל לכיווננו, "איזה עצלנים".
בהתחלה התעצבנתי, איך הוא מעז?! הוא בכלל לא מכיר אותי! לעצור ולומר לו שכבר עשיתי את ההתעמלות היומית שלי, שרצתי על ההליכון לפני שיצאנו לטיול?
ואז התחלתי לצחוק מהאבסורד של המצב. מה אכפת לי מה שזר מוחלט חושב עליי? למה אני חושבת שאני צריכה להצטדק בפניו על הפעולות וההחלטות שלי?
לבסוף עלתה בי המחשבה המפוכחת ביותר - אני הייתי הוא. הרבה פעמים אנחנו יוצאים לרכב על אופנים, ואני תמיד מסתכלת על האנשים שעל הסגוויים וחושבת שהם עצלנים. העובדה שאני רוכבת והם משייטים להם בקלילות, הייתה מעוררת בי תחושת נעלות צדקנית. האם הם לא יודעים שהפעילות שלי הרבה יותר בריאה משלהם? לא אכפת להם מהגוף ומהבריאות שלהם? איזה נהנתנים...
מעולם לא עלה בדעתי שאולי, כמוני באותו יום חופש, הם לא הגיעו לשם כדי להתעמל, אלא פשוט כדי ליהנות. ויותר מזה – לבלות עם המשפחה ולנצל את ההזדמנות ליהנות מהנוף המדהים.
נבוכותי מהרדידות שלי
גרוע מזה, הייתי מהירה לשפוט זרים גמורים, שאין לי שום מושג על החיים שלהם. מיהרתי להושיט אצבע מאשימה על הפעילות והמניעים שלהם. אולי מעולם לא אמרתי את זה ממש, אבל המחשבות שלי היו מספיק חזקות. נבוכותי מהרדידות שלי.
בשביל מה הייתי צריכה לדון אותם בכלל? לפעמים, כשפוגעים בנו, קשה מאוד לנהוג באופן הראוי ולדון לכף זכות. ובכל זאת, אנחנו חייבים לנסות. אבל במצב הזה, המטיילים האחרים לא עשו לי כלום. אני בכלל לא מכירה אותם, אין בינינו שום קשר, הם לא דיברו איתי, הם בהחלט לא פגעו בי או הקניטו אותי, ובכל זאת התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה יחס ביקורתי כלפיהם. בהחלט לא רגע מעורר גאווה. הרצון לבנות את עצמנו על חשבון אנשים אחרים כל כך מושרש ובוגדני, שדרושה ערנות מתמדת לא ליפול בידיו. אני משערת שהדריכות שלי נחלשה (תראו איך אני מנסה לדון את עצמי לכף זכות!) כשנלכדתי בהנאת הרגע. אבל אסור לנו אף פעם להרפות את השמירה, משום שזה הרגע בו נטיותינו הטבעיות מוצאות את ההזדמנות להרים את הראש!
הייתי רוצה להאמין שמלבד ההנאה, הבילוי המשפחתי וההזדמנות להתפעל שוב מעולמו היפה של הא-ל, רכשתי פרספקטיבה חדשה, התקדמתי מעט בלחשוב לפני שמדברים, ולשמור כל הזמן על ערנות כדי לדון אחרים לכף זכות.
יוצא שזאת לא הייתה רק פעילות כיפית (מה שזה בהחלט היה), אלא גם הזדמנות לצמיחה.
והאם הזכרתי כבר את הנוף המדהים?
*התמונה באדיבות "סגווי ירושלים".