יתנו יקבלו
עזבו אתכם דילים ללונדון פריז והאיים הקריבים. תתנדבו, תעניקו ותגלו את החיים שמתחילים אחרי שאתם נותנים לאחרים.
בואו נדבר לרגע על ה'גביע הקדוש' שמניע ומאחד את כולנו: המרוץ אחרי האושר.
תינוקות, ילדים, נערים, בוגרים, מבוגרים, זקנים, כולם רודפים אחריו באובססיביות ומנסים לשאוב ממנו כמה שיותר. החיים רצופים במורכבויות, טרדות, אתגרים ומטלות.
שאלו כל בן אדם ממוצע בגילאי השלושים עד חמישים כמה פעמים ביום יוצא לו להרגיש מאושר והוא יסתכל עליכם במבט השמור לאנשים שמתהדרים בתסמונת ירושלים. כאילו: "השתגעת?"
אז מה הוא עושה בשביל להיות מאושר? משתדל לקרוא ספר טוב, סוגר דיל לחו"ל עם כל המשפחה, מפנק את עצמו באיזה מאכל מושחת ופעם בשבוע משתדל לצאת עם האישה למסעדה או לסרט טוב. קצת להשתחרר. לברוח. קח פסק זמן, רגע מתוק בחיים. אבל האם המתוק הזה זה גם אושר?
באחד מהמאמרים שפורסמו לאחרונה, נדרש לעניין פרופסור יורם יובל, פסיכואנליטיקאי, ומומחה בתחום הניורביולוגיה של אהבה ורגשות:
"יש דבר אחד ורק אחד שעליו מסכימים כל הוגי הדעות הגדולים, כל הפילוסופים וכל הדתות בעולם: הדרך אל האושר לא עוברת דרך ההתמכרות להנאות. מי שינסה למקסם עד הקצה את ההנאות שלו בחיים לא יהיה מאושר אף פעם. כשהבנתי שהנאה ואושר הם שני דברים שונים, זה עשה אותי מאושר.
חברת השפע המערבית משקרת כשהיא לוחשת לנו: 'תקנו את המותג שלנו ותהיו מאושרים'. מדוע? כי יש חוק טבע: הביס הראשון בעוגת שוקולד מדהימה במסעדת יוקרה – טעם גן עדן, חוויה לכל החושים. בביס השמיני כבר בקושי מרגישים מה אוכלים. הסיבה: מנגנוני ההגנה במוח לא בנויים להיות מופעלים לאורך זמן. אנחנו מתרגלים להנאות מהר, ומאבדים את הכיף באותה המהירות. הנאות זה נחמד ומענג אבל הן לא יעשו אותנו מאושרים לאורך זמן. זאת הסיבה שקהלת המלך העשיר והחכם היה אומלל.
עכשיו זה מדעי: המרכיב העיקרי של אושר הוא משמעות. לא הנאה. ומשמעות באה כשאנחנו מתאמצים למען מי שאנחנו אוהבים, עושים מעשים שאנחנו מאמינים בהם ומקבלים את התודות של אלה שעזרנו להם. בשורה התחתונה: 'טוב להיות טוב' זו לא סתם סיסמה אלא זו דרך חיים היא הדרך אל האושר. ומאז שהבנתי את זה, אני משתדל להרגיע עם עוגת השוקולד ומשקיע באנשים שאני אוהב".
*
הדברים של פרופסור יובל, התחברו לי למחקר ניורלוגי שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature Communications (ניו יורק טיימס והארץ. 26.09.2017) ומצא כי התנהגות נדיבה שינתה את הפעילות המוחית באופן שמגביר את רמת האושר, גם אם המעשה הנדיב היה קטן או מדומה.
חוקרים מאוניברסיטת ציריך ומקומות נוספים גייסו 50 גברים ונשים ונתנו להם 25 פרנק שוויצרי (כ-25 דולר) פעם בשבוע במשך חודש.
מחציתם התבקשו לבזבז את הסכום הזה על עצמם, ומחציתם קיבלו הוראה לבחור בכל שבוע אדם אחד ולהוציא עליו את הכסף (למשל להזמין אותו לארוחת ערב). במלים אחרות, קבוצה אחת (הניסוי) נתבקשה להיות נדיבה, והשנייה (הביקורת) נתבקשה להיות אנוכית.
התוצאות אישרו את השערתם. קבוצת הניסוי אכן נהגה כך במשימה - החלטותיה היו נדיבות יותר והיא הסכימה יותר לתרחישים שנכרכו בעלות אישית – וגם דיווחה על יותר אושר בשלב הזה ביחס לתחילת הניסוי ולקבוצת הביקורת. בנוסף, בסריקת ה-fMRI נצפתה אצל נבדקי הניסוי פעילות מוגברת בחיבור שבין האונה הרקתית לאונה הקודקודית Temporo-parietal Junction)) – אזור מוחי הקשור לאלטרואיזם (זולתנות) – ביחס לנבדקי הביקורת. החלק הזה במוחם גם יותר יצר קשרים עם הסטריאטום הגחוני (Ventral Striatum) - אזור מוחי שבין היתר אחראי לתחושת גמול. החוקרים מציינים כי יחסי הגומלין בין אזורי המוח הללו מבטאים את הקשר העצבי שקיים בין מחויבות לנדיבות לבין אושר.
למעשה, ההתחייבות להתנהג בנדיבות גרמה לאנשים לתת עוד יותר. כפי הנראה קיימות מגמות סמויות בתהליך הזה, אומר ד"ר תורסטן קאהנט. לדבריו, גם אבות אבותינו לא היו חולקים את מזונם ועבודתם אלה עם אלה אם לא היו מקבלים גמול כלשהו, כולל הגמול האדיר, המופשט -האושר. (שם).
*
אז אם גם לכם נמאס מלרדוף אחרי האושר ולשפוך עליו כל כך הרבה כסף, בתקווה שההנאה היקרה הבאה תשיג לכם אותו, חשבו מסלול מחדש ותתחילו להקשיב למחקרים המדעיים האחרונים שבעצם מסכמים כבר את המשפט הידוע של חז"ל:
יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. מדרש רבה ויקרא רבה ל"ד, י
או במילים אחרות:
עזבו אתכם דילים ללונדון פריז והאיים הקריבים.
תתנדבו, תעניקו ותגלו את החיים שמתחילים אחרי שאתם נותנים לאחרים.