בקיץ שעבר שהיתי עם הילדים בדרום וראיתי את שבריריו של הצוק האיתן. אני שחובבת מילים, מצאתי עצמי פעמים רבות בלעדיהן. כי למרות שממש נרצה, אי אפשר להחביא מלחמה.
נותרתי בכותל עם חריץ ממש ממש טוב ועם פתק שלא כתוב עליו כלום, וכשהרגשתי שהכל הופך בליל של הודיה ובקשה בלי שום מסר מסודר, מצאתי את עצמי אומרת לקיר, "טוב, נדבר אחרי זה".