עת ללדת
מעולם לא תיארתי לעצמי שאיילד אישה במכונית שעצרה בצד הדרך.
נהגתי לבד בדרך לבקר את נכדי החדש, תוהה ביני לביני אם אסתבך עם הכניסה לכביש 6. חלקה האחורי של המכונית היה עמוס בבגדי תינוק זעירים ובחבילה של חיתולי בד תכולים, לזכר העבר. הם תמיד שימושיים, אפילו בעידן הפוסט-חיתולים.
נהניתי מנסיעת הבוקר המוקדמת מכפר עציון. עברתי את בית שמש ופתאום הבחנתי בשתי מכוניות שחונות בצד הדרך - היו שם חייל שהחנה את הרכב הצבאי שלו וגבר חסידי שנופף בידיו בצורה נואשת ואותת לי לעצור.
בבקשה א-לוהים, רק לא מחבלים, התפילה חלפה במוחי. אני לא מספיק חזקה להתמודד עם שום דבר מהסוג הזה. החייל, ששוחח בנייד, נראה רגוע לחלוטין, אולם הגבר החסידי, כלל לא.
בבקשה תעזרי לנו! אשתי יולדת במכונית! את חייבת לעזור לה!
עצרתי ופתחתי חלון. החסיד רץ אליי - "בבקשה תעזרי לנו! אשתי יולדת במכונית! את חייבת לעזור לה!"
הנהנתי המומה וכיביתי את המנוע. "אני רק אנקה את הידיים", אמרתי, ושלפתי בקבוקון ג'ל חיטוי לידיים, שמעולם לא שימש לשום דבר דומה לזה קודם. בעודי מחככת את ידיי זו בזו, התפללתי שזאת תהיה לידה קלה, בשבילה ובשבילי. סיפרתי לכם שאני לא טובה עם דם?
מיהרתי אל המכונית הקטנה. האישה שכבה במושב האחורי, ראשה נשען על דלת אחת ורגליה בצד השני. היא באמת ילדה.
החייל רץ אליי עם הנייד. " את יודעת מה לעשות?"
"אני מקווה", אמרתי, לא שוכחת כמה אני רגישה. "אתה לא חובש או משהו כזה?"
"לא, אבל מד"א על הקו. הם ילוו אותך בהדרכה", הוא אמר, והושיט לי את הטלפון.
לרוע המזל. אני לא שייכת לדור שיודע לעשות דברים נוספים תוך כדי שיחה, כשהנייד תקוע בין הראש לכתף. כדי לדבר בטלפון, אני זקוקה לפחות ליד אחת פנויה כדי להחזיק אותו, ואני הייתי צריכה את שתי הידיים כדי לאחוז בתינוק. הנחתי את המכשיר על גג רכב. הידיים שלי רעדו, אבל אני עברתי לטייס אוטומטי. יש לי ארבעה ילדים ושלושה נכדים, זה חייב להיחשב בתור משהו. כוח גדול יותר הנחה אותי.
ראשו וחזהו של התינוק כבר יצאו עם שלולית של מים, באופן כללי, כל מה שהיה עלי לעשות הוא לשמור עליו. משכתי את התינוק בעדינות, כשאני אוחזת בכתפיו, והנחתי אותו על אמו, כמו בסרטים. הוא גם היה נקי למדיי. לשבריר שנייה הפסקתי לרעוד ושמחתי מאוד שעצרתי את המכונית.
"איך הוא? הוא בסדר? הוא נושם?" שאלה אמו.
"הוא מדהים, הוא בוכה והוא נושם והצבע שלו טוב. מזל טוב!" אמרתי לה. עינינו נפגשו משני עברי הכיסא האחורי של המכונית, ומעל לתינוק הבוכה ומתפתל שנח עכשיו על הסוודר שלה. הבטנו זו בזו, יודעות שרק אמהות וא-לוהים יכולים לעשות ניסים כמו זה שראינו עכשיו. "איזה מספר הילד הזה?"
"השלישי", היא אמרה. חייכתי. נזכרת באיזו מהירות נולד הילד השלישי שלי.
החייל תקע לי את הטלפון ביד, והחזיר אותי למציאות. דיברתי עם הכוננת.
"הוא בחוץ, הוא בוכה והצבע שלו ורוד. הנחתי אותו על אמא שלו", אמרתי בגאווה, "ולא התעלפתי".
"לא, לא, הוא לא צריך להיות על אמא שלו. תניחי אותו באותו גובה כמו אמא שלו", היא הנחתה אותי. עשיתי מה שהיא אמרה. למרות מחאותיה של האם שהמושב מלוכלך מידי.
"את צריכה לעטוף את התינוק", אמרה הכוננת.
לעטוף את התינוק. לעטוף את התינוק? במה? לא היו במכונית סוודר או שמיכה. ההורים לא הביאו איתם כלום. ואז נזכרתי – המתנות לתינוק שבמכונית שלי. התלהבתי מצירוף המקרים המשמח, ורצתי להביא את חבילת החיתולים. עטפתי את התינוק באחד מהם ואת האם בשני.
"האם הוא עטוף היטב?" שאלה הכוננת. "האם הוא נושם?" היא שאלה.
"כן, לשתי השאלות".
"תסגרי את דלת הרכב כדי שהוא לא יתקרר."
זה אמנם נשמע הגיוני, אבל היה קשה לתמרן עם רגליה של האם, שבצבצו מהמכונית.
"אני צריכה לסגור את הדלת כדי שהתינוק לא יתקרר", אמרתי לה. "תזוזי אחורה ואני אזיז את התינוק." עשינו את זה. חלצתי את נעליה וסגרתי את הדלת.
"האמבולנס בדרך לכאן", דיווח החייל. "איפה אנחנו בדיוק?"
"מול מושב מסילת ציון", אמרתי. הוא העביר את ההוראות לנהג האמבולנס.
האבא, שנראה הרבה יותר לחוץ מהאמא, עמד אתי מחוץ למכונית. "לא בדקתי אם זה בן או בת", אמרתי, מפחדת להודות שאין לי אומץ להזיז את חבל הטבור כדי לבדוק.
"אמרו לנו שזאת בת", הוא אמר.
"ומה שמה של האישה?" שאלתי.
"גיטל", הוא אמר לי. "אין לך מושג איזו מצווה עשית", הוא אמר שוב ושוב. בשלב זה הייתי כל כך מאושרת, שלא הייתי מוכנה להפסיד את החוויה בעד שום הון שבעולם! האם רופאים ומיילדות מתרגלים לזה בשלב כלשהו?
ידיי עדיין רעדו והלב שלי כמעט זינק החוצה, לא הייתי במצב לנהוג. האמבולנס יגיע לכאן בקרוב, עד אז אולי אירגע.
כשהאמבולנס הגיע, שני בחורים בעלי מראה סמכותי יצאו עם האלונקה. הפרמדיק הראשון נתן מבט אחד וקרא, "חיים תביא ערכת לידה".
איחלתי לגיטל מזל טוב. היא נתנה לי חיוך עייף ולחצה את ידי.
לא היה לי למי לספר, אז צעקתי במלוא ריאותיי, "אני יילדתי תינוק!"
התפקיד שלי הסתיים. עקבתי כיצד הם מעלים את גיטל והתינוק שלה לאמבולנס, ובחוסר רצון חזרתי להשתלב בתנועה ונסעתי לכיוון רעננה. ידיי אמנם דביקות, אבל ליבי מרחף הרבה מעל לכביש 6.
לא היה לי למי לספר, אז צעקתי במלוא ריאותיי, "אני יילדתי תינוק!"
לא נראה שאיש מהנהגים התרשם במיוחד. הם פשוט עקפו אותי.
כשהגעתי לביתו של בני, הוא ואשתו נדהמו לשמוע שלא מזמן יילדתי תינוק. חיבקתי את הנכד שלי, וחשבתי על התינוקת האחרת, זאת שכפי הנראה לעולם לא אפגוש שוב. מרוב חיפזון (והלם) אף אחד מאיתנו לא חשב להחליף מספרי טלפון. איחלתי לתינוקת מה שאיחלתי לנכד שלי, חיים ארוכים, בריאים ומאושרים כשהיא מוקפת בבני משפחתה.