רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

שואה זה לא

כ״ד בניסן ה׳תשס״ח כ״ד בניסן ה׳תשס״ח 29/04/2008 | מאת נועם אשר

המילה שואה הפכה להיות שגורה מידי על שפתיים בהקשר למעשי אכזריות בקנה מידה גדול. האם צריך למחות על כך?

ריצ'ארד פאלק הוא, מן הסתם, אדם שזכויות אדם יקרות לליבו. כפרופסור יהודי-אמריקני למשפטים, הוא בחר, במקום להקדיש עצמו לקריירה של סיפוק עצמי, להיות פעיל זכויות אדם מטעם האו"ם. בעברו מופיעים ספרי ביקורת על חוסר החוקיות של מלחמת וייטנאם וקידום נלהב של ההיגיון שבשלום. את הפרופסור המכובד הזה, כותבם של ספרים רבים, מורם של דורות תלמידים בפרינסטון, מדינת ישראל מסרבת להכניס לגבולותיה.

במאמר שפאלק פרסם, תחת הכותרת: "הדשדוש לקראת שואה פלשתינית", פאלק תיאר את המתרחש ברצועת עזה כשואה של העם הפלשתיני. מבחינתו, מדיניות הסגרים וגדר ההפרדה של ישראל גדושה טקטיקות נאציות. כלוחם שלום הוא חש חובה למחות על כך.

במרץ 2008, פאלק התמנה במועצה לזכויות אדם של האו"ם לעמדת החוקר המיוחד על פעולות ישראל בשטחים. משרה של שש שנים שהתחילה בנימה עגומה: מצידו של משרד החוץ הישראלי, הוא לא יכול לדרוך כאן, לפחות לא עד שיחזור בו מהשוואת פעולות ישראל בשטחים לשואה.

יש שמץ היגיון בתשובתו למתקיפיו: אם ישראל לא הייתה בתמונה, איש לא היה מקים מהומה על בחירת המילים שלו

בהתחשב בכך שההשוואות הללו הופיעו במאמרו בעבר ועוררו סערה כבר אז, קשה להאמין שהמועצה לזכויות אדם של האו"ם לא ידעה שהמינוי יעורר תגובות חריפות עוד יותר. אבל זה לא הפריע לה – כפי שזה לא הפריק לפאלק להמשיך להיצמד לעמדתו. פאלק נחשב אפילו בארה"ב לעוף מוזר במקצת (הוא הציע לחקור ניאו קונסרבטיבים בקשר לקונספירציה אפשרית להתרחשות הפיגועים במגדלי התאומים), אבל הרקורד שלו כמלומד ליברלי לעילא הוא כל מה שארגון כמו האו"ם דורש. ולמתקיפיו הוא עונה בשלל טיעונים, שבאחד מהם לפחות יש שמץ היגיון: אם ישראל לא הייתה בתמונה, הוא אומר, איש לא היה מקים מהומה על בחירת המילים שלו. אם היה מאשים את סין ביצירת שואה בטיבט, או את סודן בהמטת שואה על דארפור, קרוב לודאי שהיה זוכה להנהוני הסכמה. כאן, רק משום שהישות המדכאת בעיניו היא ישראל – מולדת העם שעבר את השואה האותנטית - קם קול זעקה. 'לא הוגן!' הוא מתלונן.

זה מרגיז במיוחד למצוא אמת בטיעונים של אדם מסוגו של פאלק, אבל חייבים להודות שהוא צודק באמירה שהשימוש במונח שואה רווח בקשר לאסונות אנושיים רבים, ואינו מעורר זעם וקצף.

הביקורת על פאלק, לא צריכה להיות משום שישראל מופיעה במשוואה שהוא מעלה כשוות ערך לנאצים. אם נראה שיש בכך טעם רע במיוחד, עדיין טעם רע אינו סיבה לסגירת גבולות הארץ בפני חסר-הטעם. הביקורת על פאלק ודומיו חייבת להיות כלפי כל מי שנושא את שם השואה לשווא – גם אם ישראל יקרה לו, גם אם ליבו נקרע מול ג'ינוסייד באפריקה או בבלקן.

שואה ביחיד, או שואות ברבים?

בשנים האחרונות, נדמה שחלה זילות מה במושג השואה, שעולה על שפתיים בתדירות גבוהה והולכת. במידה רבה מדובר בתוצאה של עניין גובר בזכויות אדם והתלהבות – אולי מופרזת מעט – להנחיל מורשת אוניברסאלית של סובלנות ושוויון עם השואה כשקף הפותח במצגת.

יום השואה מצוין היום בכל רחבי העולם. אבל צביונו נצבע בצבעים הללו. פעם הייתה השואה אירוע שזעזע את האנושות. היום היא עדיין מילה כבדה, אבל יותר שם תואר משם עצם. מדברים על שואת הארמנים בידי הטורקים, על השואה בדרפור, על מעשי-השואה של ישראל בשטחים הכבושים. את יום הזיכרון לשואה בבריטניה ציין אנתוני ליפמן, עיתונאי בריטי ובנה של ניצולת אושוויץ, במילים הבאות: "כאשר אחזיק ב-27 בינואר בזרועה של אמי – קעקוע מספר A-25466 – אחשוב לא רק על המשרפות ועל רכבות המוות, אלא גם על דרפור, רואנדה, זימבבואה, ג'נין, פלוג'ה."

אז מילא שהכללת הריגתם של חמישים וכמה מחבלים פלשתינים במחנה הפליטים בג'נין ברשימה כזו היא הוצאת דיבה שאפילו האו"ם כבר הודה בה באי רצון. מילא שהכללתם של 17 העירקים שנורו בפלוג'ה בידי האמריקנים על הפרת עוצר, היא עלבון גלוי לאימו, נושאת המספר (למה לא לכלול ברשימה כל התפרעות משטרתית בעת החדשה?), אבל האם דארפור, רואנדה, זימבבואה – אזורי אסון אנושיים ספוגי דם וזרועי הרוגים, האם אותם כן ראוי לכלול ברשימה?

צריך לעמוד על כך שלא נישא את שם השואה לשווא, כי היא הייתה שונה ממעשי אכזריות אחרים בקנה מידה גדול

כותב העיתונאי האמריקני מרק שטיין (לא יהודי), "דיאנה מוסלי המנוחה [אלמנתו של אוסוואלד מוסלי – מייסד ומנהיג איחוד הפשיסטים הבריטיים] נהגה לומר לי מדי פעם בפעם כמה "חכמים" היהודים בעיניה. אם התעקשת שתרחיב בנושא, המשמעות שנחשפה הייתה, בדרך כלל, כמה חכמים היהודים שהקפידו להשאיר את "הדבר הזה" – את השואה, מילה שהיא לא יכלה לומר במפורש – אל מול פני העולם, כדי לתאר את המיליונים שנרצחו בשם הקומוניזם."

זו התפיסה האירופאית המקובלת, ובמידה הולכת וגוברת, ההסתכלות העולמית המקובלת על השואה. גם יהודים לא מעטים נמצאים בין מקדמי התפיסה הזו. בעיניהם, השואה הייתה טרגדיה מזעזעת – פשע נגד האנושות, אבל היא לא הייתה היחידה. סטאלין טבח מיליונים רבים יותר. שבטים באפריקה ערכו גם הם רצח-עם זה בזה. בעידן המודרני שלנו, הם מצהירים, עוד יש משטרים הממשיכים את דרכם של הנאצים, דורסים זכויות אדם – ובני אדם.

יש יהודים לא מעטים בין מקדמי התפיסה הזו, כי השואה היא מורשת מיוחדת ליהודים, יותר מאשר לאנושות בכללה. ומה יפה יותר מאשר שבני העם שסבל את השואה האותנטית, הידועה, המסוקרת, יפנו תשומת לב לשואות אחרות – או ינסו למנוע אותן?

אבל שואה הייתה רק אחת. מול כל אלו הרוצים להפשיט מהשואה את האלמנט הייחודיות שלה, חשוב לקום ולומר שרצח עם אינו שואה, וטבח אינו שואה, ובדרפור לא הייתה שואה, גם לא בזימבבואה או בקוסובו.

לא בגלל המספרים. לא משום שאנחנו נהנים לרשום את המילה 'שואה' על שמנו בטאבו. צריך לעמוד על כך שלא נישא את שם השואה לשווא, כי השואה כן הייתה שונה ממעשי אכזריות אחרים בקנה מידה גדול.

כוחו של רעיון

השואה הייתה רעיון בה במידה שהייתה אירוע

השואה הייתה רעיון בה במידה שהייתה אירוע. השואה הייתה תהליך שהתפשט לכל תחומי החיים: עם שלם שהוטרף בחינוך, במדע, בתרבות, בספורט, בכל תחום אפשרי. השואה הייתה שנאה קיצונית כלפי עם, לאום, דת, תרבות, מנטליות – כל מה שיכול להתכנות בשם התואר 'יהודי'. היא הייתה מלחמת חורמה לא רק ביהודים אל גם ביהדות, כפי שיכול להיווכח כל מי שקרא את מיין קמפף של היטלר וכתבי הלוואי שלו, שגינו במילים מרות את הרוח היהודית המשחיתה ואת המצפון היהודי המיותר, את המוסר היהודי המזויף, ואת ההשפעה היהודית הקלוקלת במדע ובאמנות.

טבח מסיבות פוליטיות הוא לחם חוקם של רודנים, ומספר ההרוגים הוא אינדיקציה של גודל הטריטוריה הנתונה לשלטונם ושכלול כלי ההשמדה. מלחמות שבטיות גם הן תופעה עתיקת יומין. כולם אסונות ראויים לכל גינוי וניסיון מניעה. אבל באף רצח המוני בתולדות האנושות לא היה חלקו של הרעיון גדול כל כך. הגרמנים לא טבחו ביהודים רק משום שהכוח היה בידם: הם עשו זאת כי בעולם הרעיון שלהם, כל מה שהיה ארי היה טוב וטהור ומה שהיה יהודי היה רע וטמא. הם ניסו להשמיד כל זכר של יהודיות מאדמת אירופה בשם כל האינטרסים: טובת האנושות, טובת המולדת, טובת הכלכלה, טובת המדע, טובת התרבות, טובת איכות הסביבה. מסירות רעיונית עמוקה כל כך כמניע להשמדה היא ייחודית בהיסטוריה האנושית. סטאלין רצח מיליונים, אבל בעיניו הפרנואידיות, המיליונים הללו היוו איום על שלטונו. הוא לא היה מוטרד באותה מידה מקיומם של מיליוני אנטי-קומוניסטיים מחוץ לגבולות ארצו. המחויבות העמוקה שלו הייתה לשמירה אגואיסטית על מעמדו – לא לטיהור העולם.

השואה הייתה מעשה-הרג יעיל כל כך בדיוק משום שמקורה ברעיון שהכה שורשים עמוקים כל כך. בלי התיאוריות שמאחוריה, לא הייתה מכונת הרצח מתקתקת טוב כל כך, נטולת סירובי מצפון וידיים רועדות על ההדק.

בזה ייחודה של השואה. עבור רוב הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, סילוק שנואי-נפשם מאזור המחיה שלהם היה מספק אותם. ברוב המקרים של רצח עם, הרוצחים אינם חדורים תחושת "שליחות משיחית".

גם אם פאלק מאמין שישראל באמת זוממת לרצוח את כל הפלשתינים, הוא יהיה חייב להודות שלו נשאה אותם הרוח לארץ רחוקה מכאן, קרוב לודאי שישראל הרצחנית הייתה מסתפקת בכך, ולא באה בעקבותיהם כדי לפטור את העולם מרעה חולה. בגלל זה יש למחות על דבריו: בגלל השקר הבסיסי במשוואה, ולא משום שישראל היא חלק ממנה. זכויות אדם צריכות להישמר ומעשי רצח עם הם דבר מפלצתי, אבל אין להשוות אותם לשואה. השוואה כזו מתעלמת מעוצמתו של רעיון שטני כמו הנאציזם: בשואה, כלי הנשק החשוב ביותר היה הרעיון שהניע אותה.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן