על אוכל וניחום אבלים
אני לא כל כך טובה בניחום אבלים, במיוחד לא כשמדובר באנשים שאני לא ממש מכירה – מה לעשות (ולא לעשות) אחרי פטירה.
כששמעתי שאביה של ליזי נפטר, חשבתי, אה... מה אני אמורה לעשות? לא היה לי צל של מושג. ליזי ואני מתפללות באותו בית כנסת, אבל לא הכרתי אותה יותר מדי. כל מה שידעתי זה שהיא יותר דתייה ממני. אבל בעצם, מי לא?
עברנו לא מזמן דירה, וחיפשנו בית כנסת.
רצינו להשתתף בשיעורי יהדות, כי הבנו שאנחנו צריכים להעביר משהו לתינוק שלנו. כשבעלי הציע ללכת לבית הכנסת שנמצא על ידנו, תגובתי האוהדת נשמעה כך: "בשום פנים ואופן לא - לא אני! אם אתה רוצה ללכת לשם, לך לבד!" הוא חשב על הרעיון לאחר שהשתתף בשיעור שמסר הרב החדש שם.
"הוא באמת אדם נחמד. בואי ננסה את זה", הוא התחנן.
"אבל יש להם דבר כזה באמצע, שמפריד בין הגברים לנשים."
"אבל יש להם כזה..." היד שלי עשתה תנועת קטיעה חדה. "דבר כזה באמצע, שמפריד בין הגברים לנשים."
בקיצור, הלכתי ושנאתי את זה. הלכתי שוב, וקיטרתי כל התפילה. בפעם הבאה שהלכתי (שוב בשביל בעלי), שאלתי את האישה שעמדה לידי, "תגידי, איך מכירים את כל השירים והתפילות האלו?"
"פשוט באים", היא ענתה. אה, כל כך פשוט.
חזרנו לשם שוב ושוב, ולא רק משום שלא הייתה לנו אפשרות אחרת. אף פעם לא ראיתי אנשים מתפללים בכזאת כנות. ידעתי שלעולם לא אהיה מאותן נשים ארוכות שרוול, מתנודדת לפנים ולאחור, אבל קינאתי בדבקותן, באמונתן שא-לוהים באמת מקשיב.
יושבים שבעה
כשאביה של ליזי נפטר, כבר התפללנו יחד ששה חודשים. לא ידעתי מה לעשות בשבילה, אז התקשרתי ושאלתי. "אתם צריכים משהו? אוכל או..."
בעלה הציל אותי, "לא, תודה, אנחנו בסדר."
הרגשתי הקלה עצומה. עד ששמעתי שאנשים מבקרים אותה כשהיא יושבת שבעה. ולא ידעתי מה לעשות. זה אולי נשמע מאוד קר, אבל לא נהגתי לעשות דברים בשביל אנשים שאינם קרובים לי. הייתי חברה טובה לחברים שלי, וגם התנדבתי בעזרה לזרים, אבל סטאטוס הביניים בלבל אותי. בכל זאת, אילצתי את עצמי לבקר אותה, לא יודעת מה אני אמורה להגיד או לעשות.
כשהגעתי אל הדלת של ליזי, ראיתי את שרה, מישהי מאותו בית כנסת, עולה בשביל. היא נשאה תבנית אלומיניום גדולה.
"מה הבאת?" שאלתי, בושה בידיי הריקות.
שרה חייכה. "הכנתי לזניה".
"אה, הייתי מביאה ארוחת צהריים, אבל מיכאל, בעלה של ליזי, אמר שהם לא צריכים כלום."
"אני יודעת, אנשים אף פעם לא מבקשים."
"פשוט באים", אמרה האישה בבית הכנסת. "פשוט עושים" - שרה לא הייתה צריכה לומר, זה הועבר בטון דיבורה.
פשוט באים, פשוט עושים
שרה נכנסה, בלי לנקוש על הדלת, והניחה במקרר את הלזניה, בלי להוציא מלה. היה לה קצת קשה למצוא שם מקום בין הארוחות האחרות שהובאו בלי שהתבקשו. הלכתי אחריה אל הסלון, שם ישבה ליזי על שרפרף נמוך. שרה חיבקה אותה בשקט והתיישבה. כדי למלא את רגע השקט הלא נעים, אמרתי לליזי כמה אני מצטערת על האובדן שלה. היא חייכה והודתה לי.
כמה חודשים אחר כך, נפטר אבי. אז למדתי על המנהג להיכנס לבית שיושבים בו שבעה בלי לדפוק – כדי שהאבל לא יצטרך לקום ולקבל את פניך. למדתי גם מדוע שרה הייתה שקטה בהתחלה: המנחמים נותנים לאבל לקבוע את הקצב ואינם פותחים בדברים. הוא יכול לדבר או לא לדבר, הוא יכול גם פשוט לבכות. הוא לא מארח במסיבה.
הערכתי מאוד את זה שלא הייתי צריכה לתלות את המעילים של האורחים ולהציע להם משהו לשתות. אבא שלי נפטר, הייתי עצובה, והם הגיעו כדי לתמוך בי בצערי. "הם" היו כל האנשים מבית הכנסת, אנשים שאהבתי, חיבבתי או בקושי הכרתי. זה לא היה משנה. הם הגיעו כי "פשוט באים, פשוט עושים".
המקרר שלי היה מלא. ואלמלא הייתי כל כך עצובה, הייתי נהנית לפתוח רדידי אלומיניום כדי לגלות ארוחות שלא הייתי צריכה להכין.