רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

מדוע אבא שלי רץ?

ט״ז באייר ה׳תשס״ט ט״ז באייר ה׳תשס״ט 10/05/2009 | מאת הניה שטיין

אבא שלי התחיל לרוץ כבר בגיל צעיר, כשברח מהנאצים. מה מביא גבר בן למעלה משישים, להתחיל לרוץ מרתונים? הנה חלק מסיפור חייו במילותיו שלו.

בילגוריי פולין: היה זה יום קיץ נפלא, הכל היה מקסים: הציפורים שרו, השדות והגנים לבשו חג בירוק קטיפתי, ילדים שיחקו כדורגל בשדה... אבל פתאום הכל קפא. פתאום נראו בשמים כמה מטוסים. האנשים ברחוב למטה נכנסו להיסטריה, וככה הכל התחיל – בכל מקום בעיר, אנשים מדברים על המלחמה. המתופף ברחובות מכה בעוז ומבשר את החדשות הרעות... גרמניה הכריזה מלחמה על פולין.

למחרת, מתחיל גיוס המוני – אנשים, סוסים, מכוניות, עגלות ואפילו אופניים. האנשים מתחילים להיכנס להיסטריה ולחרדה. הרחובות מלאים בבני אדם שמחפשים איפה אפשר לקנות לחם ומוצרים אחרים. הלחם מתחיל להיעלם מהמדפים, ואנשים מחכים שעות רבות בתורים ארוכים עבור מעט מזון. המוכרים הפולנים לא רוצים למכור סחורה ליהודים.

אנחנו שומעים את החדשות העצובות; גרמניה רוצה להחזיק בנמל ובעיר, אך פולין מתעקשת ומנסה להתמקח עם גרמניה. לא לוקח הרבה זמן עד שהגרמנים כובשים את העיר. הגרמנים מתקדמים בקצב מהיר, ובתוך זמן קצר, הם כובשים עיר אחר עיר. השמועות אומרות שהגרמנים אינם רחוקים מלובלין. כוחות פולניים גדולים מגיעים לבילגוריי והם חונים ליד בית הספר החדש ליד בניין העירייה. כולם לחוצים.

אני יושב עם חברים ליד הבית, מאכיל את היונים וחושב כמה טוב ליונים. יש להן כנפיים לעוף לאן שהן רוצות, אבל אנחנו האנשים הפשוטים חייבים לסבול במלחמות... אבל אין לי הרבה זמן לחשוב - ההפגזות מתחילות. אני רץ אל מתחת לגגו של בניין קרוב; אנחנו מבחינים באש גדולה ליד הגשר, וברחובות אחרים שפשוט בוערים, אבל אנחנו לא רואים כבאים; רק שוטרים שמתרוצצים כמו עכברים מסוממים. הם לא מסוגלים למנוע מהכפריים להעלות באש ולבזוז את חנויות היהודים. לבסוף, העבריינים מועלים על עגלות ונלקחים לתחנת המשטרה. העיר בילגוריי בוערת במשך שלושה ימים.

היהודים חסרי המזל שבתיהם נשרפו, עוברים לגור עם קרובים וחברים. שלוש-ארבע משפחות מתגוררות בבית בן שלושה חדרים, והיהודים עדיין מרגישים ברי מזל שהצליחו לצאת מזה בחיים; ואני, אפילו לא בן 13, מרגיש שענן כבד עומד לרדת עלינו.

למרות הכל, היהודים אינם מאבדים את תקוותם למחר טוב יותר, אך לרוע המזל, העיר בילגוריי - כמו ערים דומות רבות - הרוסה וכמעט ריקה לגמרי מיהודיה.

לאן? זה לא כל כך משנה. אנחנו פשוט חייבים לברוח

המשפחה שלי - שכללה את אמי, אחותי הקטנה ושני אחיי - נמלטת. אנחנו עולים על רכבת היוצאת מבילגוריי. לאן? זה לא כל כך משנה. אנחנו פשוט חייבים לברוח.

הרכבות צפופות ועמוסות בני אדם. אנחנו נוסעים ברכבת עד שהיא עוצרת בתחנה. אחי אומר לאמא שלי, "אני יורד להביא קצת מים", הוא יורד מהרכבת לכמה דקות ופתאום הרכבת מתחילה שוב לנסוע. אני צועק לשווא "תעצרו!!! תעצרו את הרכבת! אחי עוד לא חזר..."

אבל הרכבת עוזבת את התחנה ואחי נותר מאחור. הוא לא מצליח להשיג את הרכבת. זה היה יום נורא, שלעולם לא אשכח. דמותו של אחי עומדת מול עיניי, רץ אחרי הרכבת ודמותו הולכת ומתרחקת... אמא שלי מתחילה לבכות וגם זה מראה שלעולם לא אשכח.

העט שלי דל מלתאר את עצבותה וכאבה של אמי. כמה שאני מנסה לעודד אותה שלא יקח לאח שלי זמן רב להשיג אותנו ולהתאחד איתה שוב, זה לא מועיל. אני צעיר מידי להקל על כאבה – אני חש חסר אונים.

אחי השני נפגע מרסיס פגז ומפונה לבית חולים, אך אנו לא שבים לראותו משום שאנחנו נמלטים רחוק יותר ויותר.

ימים ושבועות חולפים. נותרנו רק אני, אמי ואחותי על הרכבת מכל המשפחה.

בסוף אנחנו עוצרים בעיר שאנחנו מאמינים שהמלחמה לא תגיע עד אליה. אנחנו שוכרים חדר קטן – רק לשלושתנו. אבל אמא שלי אבלה כל כך על אובדן שני בניה, עד שיום אחד אני אומר לה שאני אצא לחפש אותם ולהחזיר אותם אליה.

היא משיבה כשדמעות בעיניה, "איבדתי שני בנים ועכשיו אתה רוצה שאאבד גם אותך?" אבל בראש הצעיר שלי, אני חושב אחרת. במחשבותיי אני רוצה להציל את המשפחה שלי לפני שהגרמנים יגיעו. לא הבנתי ולא העליתי בדעתי אף לרגע שלעולם לא אראה את המשפחה שלי שוב.

אני כל כך מתחנן בפני אמי, עד שהיא בסוף נכנעת ומתירה לי לצאת לדרך ומאחלת לי שאשוב במהרה ובשלום. בלילה חשוך ובלתי נשכח זה, נשקתי לאמי האהובה ולאחותי היקרה לשלום, התגנבתי לסירה וברחתי.

לא הצלחתי למצוא את אחיי – ברחתי מעיר לעיר ובכל פעם החזית התקרבה אליי. בחודשים הבאים, אני מוצא את עצמי עובד במכרה פחם בסיביר בחורפים קשים, כורת עצים במעמקי היערות העבותים, עובד בשדות מעלות השחר עד רדת הליל, וחי עם משפחות רבות שהיו אדיבות מספיק כדי רחם על ילד בן 13 שנמצא לגמרי לבד.

החיים ממשיכים. המלחמה מסתיימת לבסוף, ואני רוצה לחזור לבילגוריי כדי למצוא את המשפחה שלי. אני פוגש כמה חיילים שעוברים על פניי והם שואלים אותי לאן אני הולך. אני מספר להם שאני חוזר לבילגוריי כדי למצוא את המשפחה שלי, והם אומרים לי לא לחזור לפולין – "לא תמצא שם אף אחד. תמצא רק חורבות... לא תמצא בחיים אף אחד שהכרת."

אז אני שוב בורח – ולבסוף לאחר תלאות רבות, עוזב את אירופה.

אני רץ, כי הם לא יכלו לרוץ ולברוח

אני מתחתן ומביא לעולם שני ילדים משלי, ושנים רבות אחר כך, נודע לי שיש לי בעיות לב וחסימה שיכולה להסתיים בהתקף לב או גרוע יותר. אומרים לי שאני זקוק לניתוח ואני מתחיל לאבד תקווה. הפחד מתיישב לי על הלב. אני מתפלל לא-לוהים ומבקש ממנו לעזור לי, ואז מחליט החלטה מיידית – לא אאבד את אמונתי! אעמוד מול זה באומץ, כפי שנאלצתי לעשות פעמים רבות כל כך בעבר.

אני מתחיל ללכת מעט בכל פעם, ובכל פעם אני חושב על החברים והמשפחה שהשארתי מאחור לפני שנים רבות כל כך, ומדמיין לעצמי שהם פוסעים לצדי. בכל יום אני הולך קצת יותר ומרחיק קצת יותר, עד שיום אחד אני רואה כמה רצי מרתון רצים, ואני שואל אותם לאן הם רצים. הם אומרים לי שהם במרוץ ומסבירים לי איפה נמצא קו הסיום. אז גם אני מתחיל לרוץ, וכשאני רץ, אני רואה את דמויותיהם של אמא שלי והמשפחה שלי רצות יחד אתי, אז אני רץ מהר יותר. בסוף, אני מסיים את המרתון הקצר עם האצנים. תחושת הגאווה וההישג גדולות כל כך, שאני מחליט לרוץ מעט בכל יום. בכל פעם שאני רץ, תמונה של חבר אחר או בן משפחה שהשארתי מאחור בפולין רצה יחד איתי. אני רץ, כי הם לא יכלו לרוץ ולברוח. אני אמשיך לחפש את בני משפחתי ואמשיך לרוץ עד שאמצא אותם.

אבא המשיך בחיפושיו אחר משפחתו. הוא אפילו חזר לבילגוריי בשנות התשעים, אבל לא מצא אותם. הוא גם המשיך להצטרף למרתונים ולסיים אותם במשך שנים רבות. הוא המשיך לדחות את הניתוח, אבל בסופו של דבר הבעיה בלב הכריעה אותו, ובאמצע שנות השבעים לחייו, הוא נפטר. בכל אופן, לפני שאבי נפטר, הוא הספיק להשתתף ב-50 מרוצים ומרתונים ומעולם לא חדל לחפש אחר משפחתו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן