מה יקרה אם אמות מחר בבוקר
יפעת ארליך הצליחה ברגישות מדהימה להביא את כלל חלקי אישיותה המרתקת והעמוקה של דפנה מאיר הי"ד לידי ביטוי אותנטי, כפי שדפנה הייתה עושה, לו הייתה מגשימה את חלומה לכתוב יום אחד את סיפור חייה.
דפנה יקרה שלום ושמחה
רציתי לספר לך כי עונג השבת שלי כלל השבוע את הספר המופלא אודותיך, אך הפעם לא הייתה זו קריאה רגילה; הרגשתי כי את נמצאת כאן איתי במלוא נוכחותך ושמחת חייך ואישיותך המופלאה הייחודית. "מטר ואפונה", כך צחקת על קומתך הנמוכה, אך איזה נשמה גבוהה גבוהה הייתה לך. "צדיקים במיתתם נקראים חיים" נאמר במסכת ברכות, ועל אף פטירתך מן העולם הזה נשמתך ממשיכה להאיר אותה מעולם הנצח באישיותך שמלאה תורה ומצוות ומעשים טובים, קדושה וטהרה.
את שם הספר, "ומה יקרה אם אמות מחר בבוקר", אימצת לך כמנטרה לחיים. אין אדם יכול לדעת מה צפוי לו מחר, ולכן חיית את היום יום במלואו; נותנת את כל כולך ונשמתך למטופלים שלך בסורוקה ובקליניקה הפרטית לפוריות, לילדים שלך, לנתן אהבת חייך, לקהילה שלך בעתניאל. תודעת המוות לעיתים משתקת אנשים, אך עבורך היא רק היוותה גורם ממריץ ומעצים לחיות את חייך במלואם. המחר שלך מעולם לא הטריד אותך. להפך, טבעת לעצמך עיקרון לפיו כל חמש שנים את זזה קדימה, בעבודה, בלימודים, בתחומי עיסוק ובתחביבים. לא עצרת לחשוב "מה יגידו", כי ברור שיגידו, וגם אמרו עליך כל מיני דברים לא נחמדים.
אבל היה לך גם את האומץ הפנימי והביטחון ללכת בדרכך ולהעניק לעצמך את החיזוקים והעידוד לעשות את מה שאת מאמינה בו. המחסומים הכי גדולים שקיימים בחיינו הם אלו שאנו שמים לעצמנו, וביניהם המחסום הגדול הזה של החשש מפני הביקורת החברתית. אבל כנראה ידעת כמה החיים קצרים ולו היית מתנהלת לפי מה שיגידו, כנראה שלא היית עושה שמינית ממה שהספקת לעשות בחייך בשמחה ובחיוך.
ומה לגבי יחסך לעברך? וואו, השארת אותי חסרת מילים. יכולת להסתיר, יכולת להתבייש, יכולת לייפייף אותו קצת, אך לא. "האמת והשלום אהבו"; זכריה הנביא אמר ואת קיימת. השארת אותי מלאת הערצה והערכה. זה עוד מחסום שאני כמטפלת וכאדם יודעת כמה אפשר לשקוע וליפול למחשבות מדכדכות על עבר כזה, ואפשר לראות בו אמת קיומית ממנה רק אפשר לצמוח.
לא ניתנה לך זכות הבחירה למי להיוולד ואיפה לגדול. אך כן הייתה לך הבחירה (כפי שויקטור פרנקל אומר בספרו "השאיפה למשמעות") לגבי המשמעות שאפשר לייחס לעברך. ואת בחרת לתת לו את המשמעות והיחס הכי נפלאים שיש; חלק ניכר משנות ילדותך בילית ברחובות. גדלת ללא יד מכוונת ואוהבת. בגיל עשר עברת לפנימיית "אחוזת שרה" בבני ברק, ומשם הגעת למשפחת מואטי המופלאה בשבתות ושמרת איתם על קשר כל חייך. לאחר מכן הגעת לקיבוץ "טירת צבי" משם למדרשת "עין הנציב" ואז התגייסת לצה"ל. שם הכרת את נתן, עמו נוצר קשר נשמתי עמוק ומיוחד שהשכינה שורה בו, ואת משפחתו שקיבלה אותך בחום ובאהבה.
לא הסתרת את האמת על ילדותך וחיית עמה בשלום, וזה כל כך נדיר ומופלא! איך עשית זאת דפנה? מהיכן מצאת כאלו אנרגיות חיוביות וכוחות נפש להתגבר על כזו ילדות? ואף לקחת ממנה את החלקים הכי טובים שיש. כך הפכת בעצמך ברבות הימים לאמא שמלבד ארבעת ילדיה הביולוגים גם הבאת לביתך שני ילדי אומנה וגידלת אותם במסירות נפש עם כל הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך.
אז לא פחדת מהעתיד, חיית בשלום עם עברך, ואת ההווה רצית לחיות מתוך אמת פנימית מוחלטת. לא היססת לרגע להביע דעתך האישית ולאתגר קולגות, ממנהל מחלקה בבית חולים אצלו עבדת, אל רב מולו עבדת במכון פוע"ה וגם מול עורכת שפרסמה מדי שבוע פרסומות בשיעורי תורה שאליהן התנגדת בתוקף.
כתיבתך מאופיינת באומץ אישי חסר פשרות, אך גם בחוכמה ובאהבה רבה. מי עוד אתם מכירים שיתחיל כתבה לעלון הישוב במילים: "לתושבי עתניאל היקרים והמתוקים מעוגת גבינה ססגונית ומצופה בפירות יער לא טרופיים"? מתוקה מדבש היא כתיבתך, ולא, לא חייבים להסכים עם כל דבריך, אך אי אפשר שלא להתפעל ולהעריך את דרכך לחיות בשלמות פנימית עם האמת שלך.
דפנה מדהימה, אילולא אותו יום ארור ונורא ב 17/1/16 בו מחבל הגיע לפתח ביתך ורצח אותך בדקירות סכין תוך כדי שאת מגינה על ילדיך בחירוף נפש כנראה שלעולם לא היינו נפגשות. אך רצה הגורל ודווקא בשל לכתך מכאן זכיתי להתוודע אליך, ולפחות מכאן, שבינינו מפרידים העולם הזה והעולם הבא, תרשי לי להמשיך ולהתפעם מאישיותך הכובשת. לעיתים אני יושבת בקליניקה שלי חודשים ומנסה להקנות למטופלים שלי כלים לחיים אותם את הבאת באופן האוטנטי ביותר מתוך אישיותך ונשמתך הייחודית היישר מהאוניברסיטה של החיים. לא פחדת לאתגר עצמך בחשיבה גמישה תוך כדי שאת מתפתחת וצומחת במסע חייך. לא פחדת לגדול ולהתפתח, לא פחדת לחשוב, לחקור ולשנות, לא פחדת לבחון במה את מסוגלת לעמוד ומה לא, ולא פחדת לשתף ולחלוק חלקים ממסע רגשי, מחשבתי והתנהגותי זה עם חברות, קולגות ואנשי היישוב.
ומעל לכל ולפני הכל דפנה, היית חלק מדפנתן, זוגיות של אהבה וכבוד הדדי, תקשורת אין סופית וחלוקה בנטל מתוך חיבור נשמתי עמוק בינך לבין נתן מאיר. והחיבור הזה שלכם הקרין בבטחון על אמהותך הייחודית והאוהבת לששת ילדיכם.
היי שלום דפנה יקרה. מסתיימת לה שבת שירה, שבה קראנו את שירת הים, ואני קראתי יחד איתה את שירת חייך, את בקיעת ים סוף הפרטי שלך, את איסוף המן והשלווים שלך לאורך החיים באהבה ובאמונה מלאה, את ההודיה והכרת הטוב לבורא עולם ולכל הנשמות הטובות שפגשת בחייך. את השירה שלך (שירה היא גם תורה) הנחלת לנו למורשה לעולם ועד.
לזכרה של דפנה מאיר הי"ד