שריל סנדברג על מות בעלה
ספרה החדש של סמנכ"לית התפעול של פייסבוק בנושא התמודדות עם מצוקות ומציאת אושר הוא ספר מלא חוכמה ותובנות.
ספרה החדש של שריל סנדברג, Option B: Facing Adversity, Building Resilience and Finding Joy (שנכתב בשיתוף עם אדם גרנט), הוא ספר יפהפה. צחקתי ובכיתי, חייכתי ועיקמתי את פניי, חוויתי את מכלול הרגשות, כפי שקורה בחיים עצמם. שריל סנדברג היא סמנכ"לית התפעול של פייסבוק. היא מפורסמת לא רק בגלל תפקידה הבכיר, אלא גם בגלל ספרה הקודם, לפרוץ קדימה, שנכתב כדי לעודד נשים אחרות בעולם העסקים. ספרה החדש הוא אישי הרבה יותר. דייב גולדברג, המנכ"ל של Survey Monkey ובעלה האהוב מזה 11 שנה, הלך לעולמו באופן פתאומי כשטסו למקסיקו לחגוג יום הולדת של חבר. שריל סנדברג נותרה עם המשימה הקשה של חזרה הביתה, לבשר את הבשורה הנוראה לילדיה ואז להתמודד עם שארית חייה בלעדיו.
בעודה מתמודדת עם דרך חדשה וכואבת זו, היא מזמינה את כולנו להצטרף אליה. לאורך הספר, שריל סנדברג חושפת את פגיעותה ואת מצבה הרגשי השברירי (עד כדי כך שהיא מגלה כי בחודש הראשון אמה נהגה לשכב לצידה במיטה בלילה ולחבקה עד שנרדמה) - וכך יוצרת חיבור אנושי אמיתי עם הקוראים שלה, כפי שעשתה עם העוקבים אחריה בפייסבוק.
שריל סנדברג ובעלה דייב גולדברג
אין זו משימה קלה בעידן זה, המציף אותנו מכל עבר במידע, ואני מצדיעה לה על כך. ישנם רעיונות כה רבים בספר (בעיניי הספר הוא כמו באר, ממנה אני שותה שוב ושוב), שקשה לדעת במה להתמקד, אולם כפי שעשתה סנדברג, אני חושבת שאתמקד ב"פיל שבחדר".
ההימנעות משיחה על המוות למעשה מגדילה את סבלו של האדם השרוי באבל.
אנו מרגישים לא בנוח עם המוות, לכן אנו מנסים להימנע מלדבר בנושא. התנהגות זו גורמת לעיתים קרובות לאווירה של מסיבת קוקטייל ביזארית במהלך השבעה, בה אנו מפטפטים על החסרונות של קבוצות הספורט שאנו אוהדים או על הסרט האחרון שראינו.
טעות זו, הימנעות זו, מציינת סנדברג, למעשה מגדילה את סבלו של האדם השרוי באבל. הדבר מביא לתחושה כאילו האהוב שנפטר נעלם איכשהו והפך בלתי נראה, ואיש אינו רוצה לדבר עליו או עליה.
התנהגות זו היא ההפך מהאופן בו מסתכלת היהדות על תקופת האבל - השבעה. לפי המסורת, המשפחה האבלה - לא המבקרים - היא זו שנותנת את הטון ומובילה את השיחה. למעשה, אנו לא אמורים לדבר לפני שהאבלים מדברים. מעולם לא שמעתי על אדם השרוי באבל שמדבר על מזג האוויר, ספורט או החופשה האחרונה שלו או שלה. מות האהוב הוא כל מה שהם חושבים עליו, כל מה שהם רוצים לדבר עליו. אין זה מתחשב לדבר על נושאים אחרים; למען האמת, זוהי אכזריות.
נראה כי פסיכולוגים טבעו ביטוי עבור הימנעות מנושאים לא נעימים - "תופעת השתיקה" (The MUM effect) - חוסר הרצון לדבר על דברים שליליים. לרוע המזל, כפי שגילתה שריל סנדברג, הדבר עלול לגרום להרגשה של בדידות ובידוד.
פעמים רבות התוצאה הסופית היא שהמתאבלים מרגישים קרבה רק למתאבלים אחרים, אלה שיודעים ומבינים את כאבם. הדבר צריך להניע אותנו לשאול את עצמנו איזה מן חברים אנחנו רוצים להיות. האם אני רוצה להכיל, לתת מרחב, להיות מפלט בטוח, בו חבריי השרויים בכאב יכולים להרשות לעצמם להיות פתוחים ופגיעים, או שאני רוצה לשמור על שיחה קלילה ושטחית, ועל-ידי כך להבטיח שהחברות תמשיך גם היא להיות כזו?
שיחה על מוות וגסיסה יכולה בהחלט להיות לא נוחה, אולם כשמישהו שרוי באבל, אין נושא אחר, אין אפשרות לדון במשהו אחר. שום דבר אחר אינו קיים.
מציאת רגעי אושר
שריל סנדברג לוקחת אותנו איתה במסעה מן הצער והאבל אל השמחה. זה לא שמשאירים אי פעם את הצער והאבל מאחור, אלא שאפשר בנוסף למצוא רגעים של צחוק - ובסופו של דבר, לא להרגיש אשמים בגללם. לעולם אי אפשר "להחלים".
"הוא היה רוצה שתהיי מאושרת - אפילו עכשיו. אל תגזלי את זה ממנו".
אחיו של בעלה המנוח עודד אותה להתקדם הלאה ולהמשיך בחייה. "מאז שדייב פגש אותך, כל מה שהוא רצה היה לגרום לך אושר", שיתף אותה. "הוא היה רוצה שתהיי מאושרת - אפילו עכשיו. אל תגזלי את זה ממנו".
מילים אלה היו מתנה, יחד עם ההכרה שמצב הרוח שלה משפיע על ילדיה. הילדים סיפרו לגיסתה של סנדברג שהם מרגישים טוב יותר, בגלל ש"אמא הפסיקה לבכות כל הזמן".
זוהי אמת שלא ניתן לחזור עליה מספיק פעמים: כשאנו נותנים לאחרים, האדם שמפיק מכך את התועלת הרבה ביותר הוא אנחנו עצמנו. אין כלי טוב יותר להתגברות על אובססיות, התרכזות-יתר בעצמנו, קנאה, אשמה וכן - אפילו אבל. בנוסף, סנדברג קיבלה החלטה לרגל השנה החדשה ב- 2016. בסופו של כל יום היא תכתוב שלושה רגעים של שמחה. היא מתארת כיצד הדבר שינה את מוקד היום שלה. במקום לחפש מה לא עובד, במקום להתרכז בשלילי, היא חיפשה את אותם רגעים חיוביים. כי בסופו של יום, היא הייתה צריכה משהו לכתוב עליו ביומנה.
אלה לא חייבים להיות דברים גדולים; חפשו חוויות יומיומיות קטנות.
הערכה עמוקה יותר
יש בספר תובנות כה רבות, אך אזכיר רק רעיון אחד נוסף. סנדברג כותבת: " האירוניה הגדולה מכולן היא לחוות טרגדיה ולצאת ממנה בתחושה של הכרת תודה גדולה יותר. מאז שאיבדתי את דייב, במרחק נגיעה ממני ישנו מאגר עצום של עצב… אולם לצד עצב זה, יש לי הערכה עמוקה הרבה יותר לכל הדברים שאליהם נהגתי להתייחס כמובנים מאליהם: משפחה, חברים, ופשוט עצם זה שאני חיה". סנדברג מדברת על צמיחה בעקבות טראומה.
אמנם לומר למישהו אחר ששרוי בעיצומו של כאב שזוהי הזדמנות לצמיחה זהו חוסר-רגישות משווע, ואף על פי כן, ההזדמנות אכן טמונה שם. זה לוקח זמן (זה שונה מאדם לאדם), אולם אנשים רבים יוצאים ממצב טראגי כשהם נדיבים יותר, בעלי יותר חמלה, יותר הערכה ובמובנים רבים הם נהיים אנשים טובים יותר בעקבות חוויית האבל. אף אחד לא רוצה שיאמרו לו זאת (אז אל תגידו!) והם לא יוכלו לשמוע או להאמין בכך, אולם אם הם פתוחים ומסוגלים לקבל - לעיתים קרובות זה מה שקורה - כפי שקרה לשריל סנדברג.
אפשר ללמוד הרבה מהיושרה של שריל סנדברג תחת אש, מהכנות שלה ומהכאב שלה. ואפשר ללמוד הרבה מהמנהגים העתיקים של היהדות, שחוכמתם ממשיכה להיות
רלוונטית להפליא.
שווה צפייה, למביני אנגלית שביניכם: