שושן צחור
"את רואה את השושן הצחור הזה? כזו את! כשהוא עוד היה סגור, הוא נראה משעמם וחסר תוכן. אבל תראי אותו כשהוא נפתח... כמו עולם ומלואו."
פעם, לפני שנים רבות היתה ילדה קטנה אחת שסבלה מחרדות וחיה בעולם מדומיין. היא חשה שאף אחד לא אוהב אותה והיתה מוזנחת כזו. היא כל הזמן היתה מדוכאת, מלאת חרדות ודיכאונות. עיניה היו רכות מרוב בכי. הילדים לא רצו לשחק איתה כי היא היתה מוזרה כזו. הוריה לא ממש רצו בקרבתה כי לא ידעו איך להתמודד עם מצבה הנפשי ושלחו אותה לפנימייה. אחיה ואחיותיה היו מרביצים לה ולועגים לה.
והיא... היא היתה כמו פרח שקמל עוד לפני שפרח. פרח שלעליו לא היה כוח להיפתח ולספוג מזון רוחני מקרני השמש המלטפות. פשוט לא היה לה כוח.
היא עברה ממקום למקום, מבית ספר לפנימייה, ומפנימייה לצבא ובכל מקום סבל הפרח הסגור הזה מהלעג של הציבור, המשפחה, הקרובים, החברים המתקשים לקבל את השונה, המפחדים מאלו הסובלים מבריאות נפש לקויה. כל פרח עולה ומתפתח ופורח בשלב כל שהוא, אבל היא, הילדה הקטנה הזו, לא הצליחה לפרוח. היא נשארה כזו קטנה, מסוגרת, חוששת, מפוחדת. כמו ניצן. ניסו במרפאות לבריאות נפש לעזור לה להתפתח אבל לא הצליחו. היא נשארה ניצן סגור. ניסו עליה כדורים כאלה ואחרים, החליפו, שינו מינון, החליפו צבעים אבל לא הלך. היא נשארה סגורה.
ואז יום אחד נפגשנו. היא חיפשה חדר בדירה והגיעה אלי. לאט לאט התחלנו לדבר. לאט לאט התקרבנו. למרות שבתחילה היו לי הרבה חששות בלב שמא לא אצליח להתמודד לבדי עם מצבה אם תיכנס לאיזה התקפת חרדות, אזרתי אומץ והזמנתי אותה איתי לשָבַּת בירושלים שלא תישאר כל כך לבד. ואחר כך הזמנתי אותה לעוד שָבַּת... ועוד אחת.
ואז... החל שינוי.
היא כבר לא ישנה כל היום, היא התחילה להיפתח לאט לאט. פתאום גילתה שלא כולם שונאים אותה, לא כולם לועגים לה, לא כולם בזים לה. פתאום מצאה שמילה אחת קטנה שהיא אומרת זוכה להקשבה. היא שלחה עלה אחד קטן ורועד כלפי מעלה במאמץ רב והמאמץ נשא פרי. יצתה קרן אור וחיממה את העלה הזה, ליטפה, עזרה, חיבקה, עודדה והקשיבה.
ואותה ילדה הפכה לאישה.
אמנם היא עדיין מסוגרת, עדיין לא מעיזה לפתוח את כל עליה. היא משאירה כמה מהם סגורים מטעמי זהירות ופחד מכישלון, אבל היא כבר לא מבוהלת כל כך. למדה לצחוק, להאיר פנים, לחייך. היא נשארה טהורה. כמו שושן צחור.
בתקופה שגרנו ביחד, נהגתי לכנות אותה "שושן צחור". הייתי קונה שושנים כאלה לשבת, ובלילות כשהם היו מפיצים ריח נעים הייתי מצביעה ואומרת לה "את רואה את השושן הצחור הזה? כשהוא עוד היה סגור, הוא נראה היה די משעמם וחסר תוכן. תראי אותו כשהוא נפתח. כמו עולם ומלואו. כזו את!".
כיום היא כבר לא אותה ילדה קטנה שאף אחד לא אוהב. היא עובדת והולכת לחוגים. היא משתקמת ושואפת ומחפשת אושר וזוגיות. ואני, אני צריכה להזכיר לה לעיתים יותר ויותר רחוקות שהיא שושן צחור.