על סוסים וקנקנים
בדרך כלל אני משתדלת להתעלות מעל דברים חיצוניים - אבל לסוס כזה מכוער לא הייתי מוכנה.
בצלאל היה הסוס הכי מכוער שם.
היו עוד כמה מכוערים, כאלו שהצבע שלהם לא היה אחיד מספיק, כאלו שהיו להם כתמים בלתי פרופורציוניים או סתם כאלו שהיו חסרי צורה - אבל בצלאל היה המכוער מכולם, נראה כאילו הוא ליקט את החסרונות של כל הקולגות שלו בגוף סוסי גמלוני אחד.
היה זה בתחילת הסתיו, אני ונעמה החלטנו למצות את שארית השמש הקייצית-סתווית שעוד זרחה לפני בוא גשמי נובמבר ולצאת לרכיבה על סוסים. הגענו בשעות הצהריים המאוחרות וישבנו להמתין שהקבוצה הקודמת תשוב מן המסלול וסוסי החווה עימה. הכול היה מושלם - חוף שקט בשרון, צוקים מרהיבים, מסלול משגע, מדריכות חמודות ושמש שטובעת לה אט אט במים כתמתמים כשהיא מותירה אחריה שובל של זהב. ככה בדיוק רציתי שזה יראה.
הכל היה מושלם- חוץ מבצלאל, הסוס המכוער ההוא.
זה לא שהיה לי משהו נגדו, בדרך כלל אני נוהגת לחשוב שאני משתדלת להתעלות מעל דברים חיצוניים. נוהגת, כן? אבל לפעמים, כשאתה מצייר לך תמונה מושלמת בראש, זה נורא קשה כאשר משהו בא ופוגם לך בה, כמו משיחת מכחול אקראית ולא מקצועית על פני ציור משי עדין. כמו בצלאל, הוא פשוט לא היה בתכנון שלי.
לעזאזל, היה אמור להיות לי סוס יפה, בצבע אחיד, אולי רק עם איזה כתם לבן על המצח, כמו בסיפורים, לא סוס לבן מלוכלך שנראה כאילו כיבסו אותו במכונה צבעונית והוא ספח אליו כתמים אפורים בצבע דהוי ולא מוגדר... היה אמור להיות לי סוס אציל וגבוה, לא סוס מזדקן עם גב קמור שנראה כאילו הוא פנסיונר של תנובה, כאילו עבד איתם בשנות החמישים בהובלת כדי חלב מן המושב אל העיר ועכשיו מנסה לפתח לו, ללא הצלחה, קריירה שנייה בהרכבת אנשים. היה אמור להיות לי סוס שיצטלם נהדר במצלמה שלי, שאוכל לתלות תמונה שלי רוכבת עליו בשקיעה אצלי בחדר ולא... לא אותו, אוף.
"זה הסוס הכי ותיק שלנו", אמרה לי המדריכה, "עליו יכול לרכב רק מי שיש לו ניסיון, רכבת פעם?"
"לא, אף פעם", קפצתי על ההזדמנות להתחמק.
"לי יש ניסיון", אמרה נעמה.
"אוקי, אז תעלי את עליו. ואת", פנתה אלי, "את תעלי על שחר".
את שחר אהבתי מן הרגע הראשון, הוא היה כל מה שרציתי שיהיה הסוס שלי. הוא היה גבוה והייתה לו רעמה מדהימה, חומה. העמידה שלו הייתה אצילית וכל כולו הקרין נון-שלנטיות סוסית טהורה. הוא היה סוס פוטוגני לחלוטין וגם סנוב משהו, אבל אהבתי את זה.
יצאנו לרכיבה.
בצלאל הוביל ראשון. שלי דידה מאחוריו.
כשניסיתי לשכנע אותו להתקדם, הוא לא נענה להפצרותיי, המשיך ברכיבה האיטית והנון-שלנטית שלו כאומר לי: "זה הקצב שלי וזה יהיה הקצב שלך מעתה, מוטב שתתרגלי לעניין". כשבצלאל הרשה לעצמו לדהור במהירות ולהוביל את נעמה לפסגות של הנאה, שחר ניתר ניתורים קלים, של מתחילים, והבהיר לי את מעמדי בקוסמוס, כאחרונת השיירה.
כשלשנייה קלה אני ונעמה היינו, בשגגה, צמודות ובאותו הקו, היא אמרה: "עצמי את העיניים ונסי לחוש את הרוח", אבל לא חשתי בשום רוח. גם לא רציתי לעצום עיניים, ולו בגלל שברגע בו הייתי עוצמת אותן הייתי מאבדת את הדבר היחיד שעוד נותר לי...