עם ישראל בצל החטיפות
בימים של שיגרה אנחנו מנסים להיות עם רגיל. אבל כשמכים אותנו, אנחנו משתנים בבת אחת.
פתאום באמצע החיים, באמצע הקיץ, קצת לפני החופש הגדול, חטפו לנו חייל. באמצע המונדיאל, קצת לפני החופשה בחו"ל, אנחנו בוהים בתמונה של נער ממושקף עם חיוך עדין ומבקרים דרך הטלוויזיה בבית הוריו במצפה הילה. פתאום המשחק של אתמול משתייך לפרה-היסטוריה ותוכניות ההבראה לא רלוונטיות. אנחנו הולכים אחורה בזמן. עוד פעם.
הזיכרון הקולקטיבי שלנו יודע מה לשמר ומה לשמוט אל תחתית תת-ההכרה. את מלחמת המפרץ שכחנו במודע, מפחיד מדי לחשוב שמדינתנו הריבונית מופצצת בלי תגובה. את אימת האינתיפאדה השנייה דחקנו הצידה מאז שהפיגועים הפכו להיות קצת פחות שכיחים. לא פעם בשבוע. לא הנושא העיקרי של מהדורות החדשות.
צריך לפתוח במסע בעקבות הזמן האבוד כדי להתעורר פתאום אל העובדה שבין 2001 ו-2004 חיינו בארץ הזו. מי שלא היה מעורב ישירות בטרור, ניסה ככל יכולתו להתחמק ממהדורות חדשות, ששידרו בעיקר מועדי הלוויות, ומכותרות שחורות בעיתון. מאז הרגיעה היחסית דהרנו הלאה, אל ההתנתקות ודו"ח העוני וחילוקי הדעות הנצחיים שלנו, בכל נושא, בכל זמן. לא רוצים לזכור את מה שהיה. רוצים להיות עולם מערבי, עם נורמאלי, חלק מהכפר הגלובאלי, לא המצורע שמחוץ למחנה.
אגרוף אדיר מכה בנו בבטן: "חשבתם שאתם נורמאליים? תחשבו שוב".
לפעמים זה כמעט הולך לנו. למה לא? יש פרסי נובל לישראלים וכבר חודשיים לא היתה מתיחות ביטחונית, רק קצת קסאמים על שדירות, וזה רחוק מהמרכז, וחוץ מזה כמעט ואף אחד לא נפגע. ואז מגיע יום כמו יום ראשון בשבוע שעבר, ואנחנו שומעים על שני חיילים הרוגים, חיילים פצועים וחייל חטוף, ואגרוף אדיר מכה בנו בבטן: "חשבתם שאתם נורמלים? תחשבו שוב".
ולא, שאלת הנורמליות לא עולה בגלל החייל החטוף. בעיראק נהרגים כמעט מידי יום חיילי אמריקה ובנות בריתה. גם חטופים לא חסר שם. בעולם שמתמודד עם טרור הגדל למימדים מפלצתיים, אנחנו לא לבד במערכה.
אבל אנחנו לא כמו כולם, כי בעולם תוהים מה ההתרגשות הגדולה מחטיפת חייל. ולמה להרוג או לחטוף חיילים זו לא פעולה לגיטימית. לא מדובר באזרחים תמימים: הם לבשו מדים. זה מספיק. ובעולם תוהים למה אנחנו קוצפים על הדרישה הכל-כך הומניטארית של הפלשתינים לשחרר נשים וקטינים מבתי הכלא הישראלים. ובכלל, מה פתאום יוצאים למבצע שלם בעזה כדי לשחרר רב-טוראי אחד? מה זה, פרודיה על "לשחרר את ווילי"?
הם לא מבינים את מה שכל-כך ברור לנו. אנחנו מסתכלים בתמונה של גלעד שליט ועינינו כלל לא קולטות את מדי הזית שלו, את הדרגות. הן קולטות רק את הפנים של נער בן 19. הוא יכול להיות האח, הבן, הנכד. וכולנו חושקים שפתיים וחורקים שיניים. ונרעדים מהמחשבה על מה שעובר על הוריו.
מקובל לקונן היום על אובדן הסולידריות. על תהליכים חברתיים וכלכליים שהרחיקו את הסקטורים השונים זה מזה. על ישראל הראשונה, השנייה, אולי גם השלישית. לפעמים הזעם מחלחל בנו על עצמנו. על האדישות שגדלה מתוך הייאוש, מהכרוניקה של מאבק אבוד מראש. בישראל מפגינים הנכים על זכויותיהם, חולי הסרטן על תרופותיהם, ומעטים, מעטים מידי, מתייצבים לצידם בהזדהות.
רובנו משתמשים באדישות כמגננה, מנסים להרחיק את עצמנו בכוונה מהקלחת המקומית. בין אם אנחנו לא מצביעים בבחירות ובמקום זה הולכים לחוף הים, רואים ערוצים זרים בלי אף מילה עברית, או צופים במשחק של טוגו - הרווח שווה. אין שום קשר לישראל. איזה יופי. אבל זה הולך לנו רק עד שילד שיכול היה להיות בן משפחתנו נחטף, ופתאום אי אפשר למצוא נחמה ב-MTV. אנחנו כאן ועכשיו, מכירים אותו או יכולנו להכיר. ועכשיו כבר הרבה פחות משנה אם ברזיל תנצח במונדיאל, כי משנה שגלעד שלנו יחזור הביתה בשלום.
אנחנו, העם הכי ציני שיש, פתאום לא מפחדים להישמע קיטשיים. יש פחדים גדולים יותר שמטרידים את שנתנו בלילה. מה יהיה עם המבצע בעזה? מי ישתתף בו? והאחיין, החבר, השכן, הם יהיו שם? כסיסת הציפורניים מתחילה.
עם נורמלי לא עוצר נשימה לגורלו של נער אחד, לא מתפלל בדמעות למען חייל אחד חטוף. עם נורמאלי לא מרותק לטלוויזיה כדי לראות את שכניו של החייל החטוף.
"גשמי קיץ", כך בחר צה"ל לקרא למבצע שינסה להשיב את גלעד אל הוריו. כמה מתאים. כמו גשם קיצי בארץ החמה שלנו, כך נפלה עלינו החטיפה הזו. משהו לא צפוי, שיכול לקרות אבל עדיין נדיר. משהו שמזמן לא חווינו וכמעט שכחנו. אבל עכשיו כולנו על כדור השלג הזה, ובינתיים הוא רק צובר תאוצה.
בתוך סופת הקיץ הזו מתבררים לנו כמה דברים שתמיד מתבררים בזמנים שכאלה. כי אנחנו לא עם נורמלי, עוד אחד מכולם. עם נורמלי לא עוצר נשימה לגורלו של נער אחד, לא מתפלל בדמעות למען חייל אחד חטוף. עם נורמלי לא יושב מרותק מול הטלוויזיה כדי לצפות בשכניו של החייל החטוף. עם נורמלי לא רואה כותרת על המבצע בעזה ומתחיל להפציץ בטוקבקים נוסח "א-לוהים שמור על החיילים שלנו". כי לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו, גם השמאלנים בינינו רוצים לראות את גלעד משוחרר, את החיילים חוזרים בשלום. וגם האדישים ביותר מתנתקים מערוץ הסרטים כדי לראות חדשות ולהתעצבן.
כי לעולם לא נוכל לאבד לגמרי את הסולידריות שלנו. לעולם לא נוכל להשתחרר מהרגשה שמשהו קושר אותנו זה לזה בכבלים שאי אפשר להתיר. שהמכנה המשותף בינינו הוא לא רק אנחנו-אזרחי-אותה-מדינה. במקומות אחרים צריך אסון נוסח ההתקפה על מגדלי התאומים כדי לשנות את סדר היום הציבורי. סדר היום הציבורי שלנו מוטל על מאזניים רגישים הרבה יותר. חייל אחד מחייך בתצלום מעל האיגרת שכתבו לו הוריו, והעולם מתהפך עלינו פתאום.
הרבה יותר קל לשכוח את הזמנים הקשים. כשגם הסערה הזו תחלוף לה, זיכרונה ידחף עמוק בתוך המגירה הנעולה שבליבנו. יחד עם כל ימי המלחמות, הפיגועים, המתח הביטחוני, ננסה לשכוח גם את גשמי הקיץ האלה.
אבל לעולם לא נצליח לשכוח באמת, רק להדחיק. ובפעם הבאה, שלא תבוא, כששוב נתנער מהאדישות בעל כורחנו, נרגיש בדיוק אותו הדבר. חרדים, כעוסים, לא מסוגלים להתעלם. משהו קושר אותנו זה לזה. שוכחים את הקשר כשהחבל רפוי, אבל כשהחבל נמתח, זה כואב. לכולנו.