החופשה נגמרה, אז קדימה לעבודה!
החופש נגמר והדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לחזור הביתה, לשגרה ולעבודה. איך זה יכול להיות שהתחלתי לשנוא את העבודה שאני כל כך אוהבת?
נגמר החופש.
נערתי את בגדי הים מהחול הזהוב שדבק בהם, רוקנתי צידניות משאריות אוכל לא מזוהות וגירדתי את הבוץ מנעלי ההרים המגושמות. החופש נגמר. אני מתחילה להיפרד מצפון הארץ ומהנוף הקסום שהשתקף אלי מבעד חלון חדרי, מהכנרת הכחלחלה ומפסגות ההרים המאדימות לעת שקיעה.
תם החופש וצריך לחזור הביתה, הזדחלה מועקה בליבי. לא רציתי שייגמר, השתוקקתי להמשיך ליהנות, להתבטל, לנשום את אויר החופש ולפסוע יחפה על החול הרך.
המעבר מחיק הטבע לחיק המחשב העיק עלי והמיילים וההודעות שהצצתי עליהן עוד ביום האחרון שלנו בצפון, סיפרו לי שהחופש גובה את מחירו בעבודה מאומצת עם ריבית של השלמת פיגורים. המו"ל שלי דרש לקבל את הספרונים הראשונים מסדרה אותה הייתי אמורה לסיים מזמן, ולבושתי הגדולה אחזתי ממש בהתחלה והחומר עדיין לא היה ערוך לציור.
הגרפיקאי רצה לקבל כבר הוראות להכנת רקעים לאותה סדרה והציירת הודיעה לי שאם עד סוף השבוע לא תקבל את החומר היא לא תסיים את העבודה בזמן. עורכת העיתון בו עבדתי הודיעה לי שהיא מבקשת שלושה סיפורים קצרים בטווח של שבוע. ולקינוח היה עלי לסיים מאמר שהתחלתי מזמן ונתקעתי באמצע הכתיבה והתוקף שלו עמד לפוג כיוון שעסק בנושאים של תחילת שנה.
את השבוע הקרוב אאלץ לבלות רתוקה למחשב, יושבת עד השעות המאוחרת של הלילה כותבת ומוחקת, כותבת וגומרת ספלי קפה בזה אחר זה במאמץ להגביר את הריכוז.
ככל שהתקרבתי לעיר הסואנת כך גבר בי הרצון להגיע הביתה לנפץ את המחשב ולשוב על עקבותיי לכפר הנופש הירוק והשליו. פקק בכביש, ועוד מגה פקק ועוד מיני פקק, הזרימה האיטית של התנועה בכביש מרטה את עצבי והזכירה לי את מטלות הכתיבה הממתינות לי בבית. גל גדול של שנאה כלפי עבודת הכתיבה שלי הציף אותי והותיר אותי המומה.
גל גדול של שנאה כלפי עבודת הכתיבה שלי הציף אותי והותיר אותי המומה.
מה, אני שונאת לכתוב?!
מעולם לא התעצלתי לכתוב ולמחוק, לסגנן ולערוך, כשהיה צורך לכתוב מאמר, ברכה, הצגה או שיר, תמיד התנדבתי לעשות זאת. בשעות הפנאי ובחופשים הייתי במשך שעות ארוכות כותבת סיפורים, קורעת אותם לגזרים ושוב כותבת אותם מחדש עד שהניחו את דעתי. וגם בתקופה הראשונה בה יצאתי לשוק העבודה ועבדתי כמזכירה, הייתי נשארת במשרד לאחר יום עבודה ארוך וכותבת עד שהמנקה הגיעה וסילקה אותי מהמקום.
הכתיבה הייתה התחביב האהוב עלי ביותר, העט, הדף והסיפורים הנרקמים מעל מסך המחשב הלכו עלי קסמים. מתי, אם כן, הפסקתי לאהוב לכתוב? מתי הכתיבה כבר לא הייתה תעסוקה לחופש, אלא תעסוקה שצריך חופש ממנה?
מתי? כנראה מאז שהתחלתי לעבוד בכתיבה.
התחלתי לחשוב שאולי העבודה מול מו"לים, בוסים ועורכים והחובה לקבל את דעתם תמיד ולכתוב לפי קצב החליל שלהם, גם אם הוא צורם לך, די מתסכלת.
אולי החובה לעמוד ביעדי הזמן, ללא דחיות ופיגורים תורמת את חלקה להפיכת הכתיבה מתחביב מהנה לעול מעיק. ומעל הכל האחריות הכבדה להפקת מוצר מושלם המחייבת מאמץ מוגבר, עבודה של שעות רבות ללא הצצה בשעון, כתיבה, תיקון ועוד תיקון ועדיין התוצאה לא משביעת רצון, תמיד אפשר עוד לתקן...
הגעתי הביתה, חדר העבודה המשרדי השרה עלי מועקה. הפעלתי את המחשב וחשתי קנאה עזה באותם פקחי שמורות הטבע המסתובבים ימים שלמים בחיק הטבע, ונהנים מאויר צלול ומנופים קסומים.
אך ייתכן וגם אותם פקחים שחוזרים לעבודתם חשים שנאה כלפי הנופים הקסומים ומייחלים להגיע לחדר עירוני, ממוזג כהלכה ולהתפרקד מול מסך מרצד.
רגע התסכול של השיבה לעבודה הוא קצר: אצלי הוא נמשך מהדלקת האור בחדר עד הצלילה לים הניירת והדפים הכתובים, ואצל הפקח הוא נמשך מההתייצבות בכניסה למסלול עד התחלת המשמרת.
משהו פנימי בתוכנו אוהב את העבודה למרות היותה כובלת ומאמצת.
"אדם לעמל יולד", נולדנו כדי לעמול, למלא את עצמנו במטען רוחני ולכן א-לוהים טבע בנו את הרצון לעבוד ולנצל את הזמן. אנחנו נהנים לעבוד למרות שאנחנו מצפים בכיליון עיניים לחופש. כ"תינוק הבורח מבית הספר" ומהר מאוד רוצה לשוב אליו מריקנות וחוסר מעש, כך אנו רוצים לברוח מהעבדות שבעבודה, אולם הבטלה ואפס המעשה גורמים לנו לרצות לשוב לעבודה.
החופשה נגמרה.
אני מתחילה לכתוב ומגלה שהשנאה שלי כלפי הכתיבה הולכת ומתפוגגת, האמת היא שאני די נהנית לכתוב ולו הייתי יוצאת לחופשה ארוכה יותר הייתי מתגעגעת לעבודה. בעיני רוחי אני רואה את הפקח, עוזב את המסך המרצד ונהנה לשוב לחיק הטבע.
החופשה נגמרה.
היא הייתה קצרה והותירה בפינו טעם של עוד. טוב מאוד, סימן שעדיין לא הפכנו לחולי עבודה. ננשום עמוק, נרשה לעצמנו להתייחד דקות קצרות באבל הפרידה מהחופש וקדימה לעבודה!