"פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום."

השמש שוקעת אט אט וצללים ממלאים את החדר. הציבור כולו, מתנשא יחד אל מעל לחומר לשעה ולזמן, ומתפלל בדבקות את תפילת הנעילה.

האינפוזיה מעלי מטפטפת בקצב מונוטוני.

אני לבד.

המתפללים בבית הכנסת מתנשאים יחד טפח מעל לקרקע. הגברים בטליתותיהם הלבנות פורשים כנפיים כמלאכים, והנשים מלוות אותם בקול המיית בכי עדינה "פתח לנו שער, בעת נעילת שער".

אין בכוחי לקום ולומר תפילה נוספת. אין בכוחי לאחוז בסידור. אני עוצמת את עיני ומנסה לחוש את קרבתו של יוצרי. את אהבתו המוקרנת אלי: "בתי, אהובתי, שובי אלי...".

מבין שפתי בוקעת חרש מנגינה חדשה. מנגינה שנולדת ועולה הישר מלבי. ומלים מצטרפות אל אותה מנגינה – שקטות, הססניות – מילות הודאה על תשע שנות תפילה שנענו ברצון. על העובר הזעיר שברחמי. על סבלו של הגוף ועל אושר הנשמה. והמלים – חבוקות במנגינה, נמשכות ועולות מעלה מעלה.

מעיני בוקעת דמעה ראשונה, דמעת אהבה אל האינסוף שמלטף את פני, ואני שרה ומתחננת אליו: עזור לי – אני רוצה להתקרב אליך עוד ועוד, אני רוצה להתקדם ולהתעלות.

הדמעות נשזרות בחוטי המלים, ואני יודעת שהקדוש ברוך הוא, באהבתו האינסופית, אינו לועג ואינו מזלזל. גם אם המנגינה מזדייפת מידי פעם. גם אם המלים פשוטות, נדושות וחוזרות על עצמן. "רחמנא ליבא בעי" (הרחמן רוצה את הלב), ולבי הרי מלווה בפעימותיו את שירת הערגה.

פנה היום וחלף. חשיכה מכסה את היקום. בבית הכנסת נשמע קול שופר והקהל פורץ בריקוד של דבקות ואמונה – לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

ואני יודעת, שבעת נעילת שערי שמים, עם קריסת חומות ליבי, נפתחו בפני שערי תפילה.