אלול, חודש הפוקוס
פעם ממש שנאתי את חודש אלול, אבל זה היה לפני שהבנתי מה באמת נותן לנו החודש הזה.
חודש אלול הגיע אלינו בשבוע שעבר.
הוא הגיע השנה ממש במקביל לספטמבר הלועזי, מה שאִפשר, לו רציתי, לשכוח קצת מאלול. אחד בספטמבר, הילדים חוזרים לבית הספר, חודש חדש וזמן למלא דו"ח משכורת, עת תשלום חשבונות.
פעם הייתי שמחה על כל תירוץ כזה, לשכוח מאלול עד שממש לא תהיה לי ברירה. לקדם את ראש השנה בכמעט-הפתעה: כבר הגיעו החגים? זכרנו לקנות דבש? וקלי-צום ליום כיפור שכבר עומד בפתח?
בתת מודע התביישתי בחרדת האלול שלי. בסך הכל למדתי במוסדות דתיים שהקפידו ללמד אותי מידי שנה על הדין המתקרב, על חודש הרחמים והסליחות, על מדרשי חז"ל על אלול, ו:"אני לדודי ודודי לי."
ידעתי הכל, ועדיין לא אהבתי את אלול. פחדתי ממנו. בעיני הוא היה החודש הקודר, כבד-הראש. רק במוצאי יום כיפור הרשיתי לעצמי לנשום לרווחה, בשקט – בשקט: הנה הסיוט הזה עבר, עד לשנה הבאה!
השנה, זה כבר לא כך. אלול מביא לי, באופן מוזר, נשימת הקלה ארוכה. איכשהו, במהלך השנה האחרונה למדתי להבין שאלול הוא לא חודש ההפחדה ולא חודש הבושה, לא חודש של מציאת מגרעות או הבנת הכישלון. לא: אלול הוא בסך הכל חודש של פוקוס.
איפה ממוקדת תשומת הלב שלנו?
חייזר שיגיח לביקור בעולמנו, יסבור מן הסתם שתשומת הלב שלנו מתחלקת באופן מאד משונה
חייזר שיגיח לביקור בעולמנו, יסבור מן הסתם שתשומת הלב שלנו מתחלקת באופן מאד משונה. אם יש בחירות משמעותיות, גורליות, בארצות הברית, איכשהו הפוקוס הוא לא על המוני אנשים שעלולים להיזרק לרחובות בגלל משבר המשכנתאות שם, על חולים שנמקים בסבל כי אין להם ביטוח רפואי, או על מלחמה קרה מספר שתיים שמסתמנת. הפוקוס הוא אפילו לא על מזרח תיכון חדש (מעליב!) או על הפצצה האטומית האיראנית. נושאים חשובים? הצחקתם אותנו. הדברים החשובים באמת – לפחות למי שצורך את המדיה - הם הדיאטה של ברק אובאמה והעובדה שסגניתו הנבחרת של מקיין הייתה פעם מלכת יופי. דברים חשובים אחרים כוללים תמונות משפחתיות של ילדי המועמדים וניתוח מידת האטרקטיביות שלהם, כמו גם נבירה פסיכולוגית ברגשי הטינה של ביל קלינטון כלפי אובאמה, וחוסר החיבה של ג'ורג' בוש ליורשו הרפובליקאני, ג'ון מקיין.
ארצות הברית נמצאת אולי במצב הגרוע ביותר בעשורים האחרונים, מבחינה כלכלית ופוליטית. היא מאבדת השפעה בעולם, הכלכלה שלה בצניחה חופשית, וצבאה מסובך עדיין בבוץ העיראקי. אבל מהשיח הציבורי על הבחירות אפשר לחשוב שבסך הכל קונצרן בינלאומי גדול מחפש נער פוסטר חדש.
ומה נלין על האמריקאים? יש אולימפיאדה בסין – אולימפיאדה שעלתה לחמשת אלפים איש בבתיהם, כדי שהאצטדיון המרכזי ייבנה (ובטוח שהם ישמחו מאד לישון ברחוב עד סוף ימיהם) סין הגבירה את הדיכוי במקום לתת יותר זכויות אדם כפי שהתחייבה, והצנזורה באינטרנט בעינה עומדת. אבל כשהעולם מתח ביקורת על הסינים, זה היה רק בנושאים החשובים באמת: העובדה שהילדה הקטנה ששרה על הבימה בטקס הפתיחה רק הניעה את שפתיה בעוד קולה של ילדה אחרת, יפה פחות, נשמע באצטדיון. זה, כמובן, חשוב יותר מכך שבסין עוד נהוג לעיתים להרוג ילדות קטנות כדי שהפיקוח הנוקשה על הלידה יתיר להורים לנסות שוב – ולזכות הפעם בבן. וזיוף הזיקוקים בטקס הפתיחה? שומו שמיים. מה בכך אם הסינים מזייפים כל דבר אחר – כולל תרופות – כעניין של שיגרה?
ואנחנו לא יותר טובים. כשתתרגש עלינו מערכת בחירות, כנראה בקרוב מאד, מה הסיכוי שהיא תהיה עניינית וממוקדת בדברים שמשנים באמת, ולא במבטא, בחליפות, בקנאות ובקטנוניות?
אתם כבר יודעים את התשובה.
קל לדאוג בגלל מאיץ החלקיקים
הפובליציסטית גייל קולינס, במאמר שכתבה בניו יורק טיימס לפני שבוע, נגעה באייטם חדשותי מעניין, שכבר זכה לפרסום בכל העולם: עוד מספר ימים יופעל בגבול שווייץ-צרפת מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, שאמור לתת למדענים מושג על מה שאירע במפץ הגדול. אבל חוץ מהמטרה המוצהרת הזו, הוא עלול גם ליצור חורים שחורים זעירים: ואחת הספקולציות שהתפשטה בחדווה הייתה שהוא עלול ליצור חור שחור ענקי שיבלע לתוכו את כל כדור הארץ.
במקום להתרכז בדברים החשובים בחיינו, אנחנו מעדיפים להתעסק עם הבזקי דמיון, או פחדים מיותרים לחלוטין
קולינס התקשרה לפיזיקאי המכובד מאוניברסיטת בראון, גרג לנדסברג, כדי לוודא מה פירוש הקביעה שלו שהסיכויים להיבלעות כדור הארץ בתור חור שחור כתוצאה מהמאיץ הם: "זעירים לגמרי". זעירים לגמרי עדיין נשמע לה מפחיד מידי כשמדובר בהיכחדות הפלנטה שלנו. לנדסברג, עם זאת, הסביר לה שבפיזיקה פשוט אין דבר כזה כמו 'אין סיכוי'. יש סיכוי זעיר, למשל, שכל מולקולות האוויר בחדר בו אנו יושבים יעברו פתאום לצד אחר של החדר ולא יהיה לנו מה לנשום. ואתם לא בדיוק רואים בני אדם מסתובבים מודאגים מאפשרות חנק כזאת. לנדברג הציע לה להתרכז בסכנות סבירות יותר – כמו מלחמה אטומית או התחממות כדור הארץ. אבל, כפי שציינה קולינס: "זה נשמע חכם מאד, אבל לדאוג בגלל חור שחור זה הרבה יותר נחמד מלדאוג בגלל התחממות כדור הארץ. זה נשמע יותר מתקדם ולא דורש מחזור."
נראה שכל החיים שלנו אנחנו מעדיפים להתרכז בחורים השחורים שסיכוייהם קלושים להיווצר, או, אם נוצרו, משמעותם זניחה. במקום להתרכז בדברים החשובים בחיינו, בנושאים המשמעותיים, בהחלטות החשובות ובתהליכים העמוקים, אנחנו מעדיפים להפנות את תשומת הלב לפרטים צבעוניים קלילים, להבזקי דמיון או לפחדים מיותרים לחלוטין. הכי קל להיות שקועים לחלוטין במשהו, שכמו הדאגה בשל מאיץ החלקיקים, נשמע מודרני ועדכני, אבל לא דורש מאתנו מחזור. או שום פעולה אחרת.
זמן הפוקוס
אלול שם את המצלמה של חיינו בפוקוס. פתאום המסך כבר לא מרצד בחוסר בהירות מפרטים שוליים לטשטוש צבעוני: אנחנו מקבלים הזדמנות לתמונה חדה וברורה. זה הזמן להתרכז בדברים החשובים באמת. כמו בישיבה שנתית עם הבוס, אנחנו מגיעים תכליתיים ומפוקסים, משאירים מאחורינו את הרכילות המשרדית והמריבות על המזגן. כשהבוס יושב איתנו, על הפרק עומדים הדברים החשובים באמת.
הבוס שלנו, במקרה הזה, אף פעם לא רחוק. אבל הפעם, הוא בא לשבת בתוכנו יותר מחודש. הוא לא מבקש שנדפוק על דלת המשרד שלו לפגישה מתוכננת: הוא מטייל בין הדסקים שלנו, ויש לנו את ההזדמנות לסכם על דברים חשובים בהרבה מהעלאה במשכורת.
לקח לי זמן להבין שהרתיעה שלי מחודש אלול נבעה מהאמונה שזו התקופה בה מתמקדים בכל מה שרע אצלי: הפוקוס הוא על הכישלונות, החטאים, החסרונות. איך אפשר לאהוב זמן כזה?
היום אני יודעת שהפוקוס של חודש אלול הוא שונה לחלוטין: הפוקוס הוא על הדברים החשובים באמת. זה לא זמן שבו הבוס מסביר לך למה אתה חסר ערך: זה הזמן שבו יש לנו הזדמנות לחשוב על מה באמת חשוב לנו ואיך אנחנו משיגים אותו. זה הזמן לעשות הערכת מצב מחודשת על המקום בו אנו עומדים. זה הזמן להסביר לבוס מה אנחנו רוצים להשיג ולבקש ממנו עזרה.
אז כן, השנה ממש חיכיתי לאלול. יש לי הרבה דברים לחשוב ולהעריך. תוכניות שצריך לעשות, החלטות שיש לקבל. ואני יודעת שאלול הוא הזמן הטוב ביותר: זמן שכולו מיועד לבחינה עצמית ולנושאים החשובים באמת. המצלמה בפוקוס, הבוס ממש כאן, ויש לי הרבה מה לומר לו. הפוקוס באלול, הוא לא על מה שרע אצלי; הוא על כל הטוב שיכול להיות.