המשבר הכלכלי: למה העולם חוזר על אותה הטעות?
נראה שבכל פעם שמשהו טוב קורה למין האנושי, גורם עלום בגנום שלנו מכריח אותנו לקלוע ממנו חבל תלייה כלכלי?
זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים.
ב-9 לנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין, אירוע סימבולי בעל מימדים גרנדיוזיים שהשיק בצהלה את העידן שלנו – העידן שאחרי המלחמה הקרה. גוש המזרח התמוסס לכדי חבר מדינות, שמידת להיטותן להתמזג במערב יכלה להתחרות רק בהתעקשותם על בדלנות בימי סטאלין. תומאס פרידמן, עיתונאי הניו-יורק טיימס וגורו בענייני גלובליזציה, מצביע על התאריך הזה – 9/11/1989 – כתאריך שבו נולדה הגלובליזציה בצורתה המוכרת לנו כיום. כלכלת העולם - בראשות ארצות הברית - התחילה שגשוג חסר תקדים בעולם חדש ואמיץ.
התקווה הייתה שכוחות השוק יפתרו בסופו של דבר את בעיותיהם שלהם
אם מתעלמים מתקלות שוליות בתמונה הכללית – זוטות שהתמשכו ממלחמת המפרץ ועד התקיפה על מגדלי התאומים – שום דבר לא עצר את רכבת הכלכלה הגלובלית, שדהרה למקומות שהיו נידחים עד כה. מה שהיה כתמים לבנים במפת השוק העולמי קיבל צבע, צורה וספרי חשבונות, בחסות קישוריות עולמיות שהפכו כל אדם – מאלסקה ועד אנטרקטיקה – למסוף מחשבים בזכות עצמו. מתחילת שנות התשעים, המפץ הגדול היחיד שהרתיע את הכלכלה היה התפוצצות בועת ההיי-טק בתחילת העשור הנוכחי. אבל איכשהו, תוך שנים ספורות, מומחים החלו לטעון שאנחנו בעיצומה של בועת היי-טק חדשה. היא נראית שפויה יותר מהקודמת: אבל שוק המשרות תחרותי לא פחות משהיה בתור הזהב של הבועה הקודמת, וכל שבוע צצה לה חברה חדשה מבוססת-אינטרנט. בסופו של דבר, הקפיטליזם התנהל בצורה אידיאליסטית כמעט: למרות העליות והמורדות, הפילוסופיה שמאחוריו אמרה שכוחות השוק יפתרו בסופו של דבר את בעיותיהם שלהם.
איך הגענו, אם כן, למצב שבו בשלהי 2008, פחות מעשרים שנה מנפילת חומת ברלין, ממשלות מערביות קפיטליסטיות כמו בריטניה בצעו הלאמה-חלקית של בנקים, וממשלת ארצות הברית בעצמה, אחרי התערבות חסרת תקדים בכלכלה והזרמת מאות מיליארדים לשוק, נגררה באי-רצון לאותו הכיוון?
היה לעולם, מסתבר, יותר מידי עושר. ובאופן פרדוקסלי – יותר מידי תיאבון.
הרבה רווח, מעט זהירות
הגידול בצמיחה לא היה מוגבל למערב – מדינות רבות באסיה השתתפו בו, מגדילות את הצמיחה שלהן בשיעורים מופלאים. הגידול הזה הוביל כמובן לשאלה הנצחית של 'מה עושים עם הכסף', והאופן שבו מדינות ואינדיבידואלים בעולם בחרו להשקיע את העושר החדש שלהם הוא לא פחות מקטסטרופאלי. נגיד הבנק האמריקני – דמות טרגית בימים שכאלו – כתב מזמן על 'גודש חסכונות עולמי'. משהו שיכול להיות ברכה בזכות השקעות אפקטיביות, לבש צורה אחרת לגמרי בגלל האופן בו רוב העולם בחר להשקיע. עם האוכל בא התיאבון, וככל שעשינו יותר כסף, הרצון היה להרבות אותו באופן נטול פרופורציות.
"אנשים רדפו אחרי רווח במקום לחפש זהירות, כי החשיבה והרגשות שלהם כוונו לחיפוש תגמולים נוספים."
אך כאן נכנס לתמונה הגורם השני: לקיחת-סיכונים שבמבט לאחור נראית מטורפת. איך ייתכן שבנקים אישרו משכנתאות נדיבות כל כך – עם ריבית גבוהה כל כך – למשפחות שרובן המכריע לא מסוגל לעמוד בהחזרים? בארצות הברית לבדה, כ-12 מליון משפחות חייבות לבנק יותר כסף משווי הדירות שלהם. איך ייתכן שבנקים הרשו לעצמם להגיע למצב שהאשראי שהם נותנים עולה על ערך הפיקדונות בכספות? כל מחנק האשראי הנוכחי עומד בניגוד לכל לוגיקה פשוטה: תרבות הצריכה שהגיעה לשיאים, כיוונה את כולם לחיות באוברדראפט קבוע ולסמוך על אשראי בנקאי, כדי לאפשר רמת חיים נוצצת שההכנסות הריאליות לא הצדיקו. איך נפלו כל כך הרבה אנשים במלכודת הזאת? ואיך יתכן שפירמות כלכליות מכובדות – שבטח מבינות יותר מהאדם הפשוט (או שלא?) – עודדו את המצב הזה?
הכלכלן טיילר אואן, שפירט בניו-יורק טיימס את שני הגורמים לעיל כסיבות למשבר, סיכם בפשטות את תאוות הרווח ונטילת הסיכונים שלא לוותה בשום בקרה הולמת מרשויות מתאימות: "אנשים רדפו אחרי רווח במקום לחפש זהירות, כי החשיבה והרגשות שלהם כוונו לחיפוש תגמולים נוספים."
במילים אחרות, להלן תזכיר לאנשים הקטנים: לא רק אנחנו התפתינו להחלטות כלכליות שגויות, הבנקאי המרובע שלנו, עם תואר מתקדם בכלכלה, היה הזוי לא פחות.
רבותי, ההיסטוריה חוזרת
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. מידי מספר שנים, הכלכלה העולמית יודעת משבר מסוג זה או אחר, בין אם מדובר במשבר ההיי-טק של 2001 או בקריסת הכלכלה היפנית בתחילת שנות התשעים. כשלעצמם, הם מפחידים מספיק. אבל ישנם המשברים הגדולים, האגדיים, ששמם רובץ כענן שחור בתודעתו של כל איש כלכלה. השפל הגדול של שנות השלושים במאה הקודמת, למשל. ארצות הברית נושאת טראומה עמוקה במיוחד מהתקופה הזו, אבל העולם המתועש כולו – על אף גלובליזציה מינורית בהרבה מזו שקיימת כיום – ספג מכות כבדות (בגרמניה, הנפילה הכלכלית והאבטלה הנרחבת היוו גורמים חשובים בעלית הנאציזם).
השפל הזה הגיע אחרי תקופה הידועה בתור 'שנות העשרים השואגות'. ארצות הברית בדיוק יצאה כמנצחת ממלחמת העולם הראשונה, בהיותה המעצמה שכובד משקלה הביא לבנות הברית את הניצחון, בעוד מיקומה המרוחק ממרכזי הלחימה גרם לכך שכלכלתה לא נהרסה מבית, כפי שקרה לבריטניה וצרפת. ארצות הברית הפכה לבנק העולמי ולמרכז הכלכלה הגלובאלי המוצהר, התעשייה שלה קיבלה זינוק אדיר כתוצאה מהמלחמה, והשוק פרח כפי שמעולם לא פרח לפני כן. עם זאת, הפריחה עצמה נשאה בחובה את זרעי הפורענות. בעוד השכבה העליונה מרוויחה הון תועפות, שכרם של מרבית האמריקנים היה נמוך כתמיד. חוסר השוויון בחלוקת ההון היה כה גדול, עד שנוצר פער מתסכל בין ההיצע והביקוש: רוב האנשים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את כל הטוב שהחברות העשירות ייצרו. במקביל התפשטה ספקולצית מניות חסרת תקדים, שאפשרה לאנשים לצבור רווחים ממניות, בלי שיהיה להם אפילו כסף להשקיע בהן (הברוקר נתן קרדיט נדיב!), ותאוות רווחים שגרמה לכך שמחירי מניות נסקו עוד לפני שהחברות שילמו אפילו דיווידנד אחד. את מאמרו של טיילר אואן אפשר ליישם כמעט בלי שינויים על המשבר הכלכלי של אז: תאוות רווחים לא מרוסנת ששולחת את הזהירות לכל הרוחות – וגורמת לאנשים עם כסף לרדוף אחרי כסף נוסף בצורה אנוכית וקצרת ראייה, שהיא בעצם ירייה ברגליהם שלהם.
הכלכלה כמדע אולי לא הייתה מפותחת כמו היום, אבל היסטוריונים שברו את ראשם תמיד כדי להבין איפה היה ההיגיון בסחרור הכלכלי שהביא את ארצות הברית לשפל החמור בתולדותיה, והמיט מצוקות אינסוף על העולם כולו. את התשובה אפשר למצוא בכך שעל אף ההתפתחות העצומה של הבנת הכלכלה מאז, מומחים עדיין מזהירים שהמשבר הנוכחי עלול להסתיים במימדים חמורים לא פחות מזה של השפל הגדול.
תעלומת ההתנהלות הכלכלית האנושית
כל הידע התיאורטי והכלכלה המופשטת אינם יכולים להסביר התנהגות כלכלית בפועל, של יחידים או של גופים
כל הידע התיאורטי והכלכלה המופשטת אינם יכולים להסביר התנהגות כלכלית בפועל, של יחידים או של גופים. זו הסיבה שלפסיכולוגים יש היום תפקיד לא פחות חשוב בהסברת מצב כלכלי מאשר לכלכלנים השוקדים על משוואות כל-יכולות. בסופו של דבר, יש חוט אחיד שעובר בין משברים כלכליים גדולים בהיסטוריה – ההתרסקות הכלכלית בגרמניה שבאה אחרי ניצחונה על צרפת במאה התשע עשרה ופריחה כלכלית עצומה בעקבותיו, השפל הגדול שבין שתי מלחמות העולם, המשבר הגדול ביפן שהגיע כתוצאה מהשקעות-יתר וספקולציות נרחבות, בועת ההייטק, מחנק הקרדיט הנוכחי...
כל פעם שחיינו בטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים. ניצחון במלחמה? השתקמות מוצלחת אחרי מלחמה? סיום המלחמה הקרה ושיתוף פעולה בין מעצמות? התפתחות טכנולוגית מרהיבה? תעשיות פורצות דרך? נראה שכל פעם שמשהו טוב קרה למין האנושי, גורם עלום בגנום שלנו הכריח אותנו לקלוע ממנו חבל תלייה כלכלי. חבל עם לולאה רופפת, שנסגרת לאט – אבל בטוח.
אולי הפעם, כשהמשבר לא רק גלובאלי אלא גם מסוקר גלובאלית, וכולנו רואים ושומעים מה קורה בכל פינות תבל, קוראים בלוג של אנשים שמאבדים את הבית, ושומעים כיצד איסלנד הקטנה קורסת בגלל חוסר זהירות של בנקים אמריקנים, אולי הפעם נבין סוף סוף. חכמה שלאחר מעשה הייתה תמיד צד חזק של האנושות, אבל אולי הפעם נסכים גם ללמוד מהניסיון.
לכסף יש מקום ייחודי מאד בפסיכו האנושי. כשמדובר בכסף, אנחנו תמיד משוחדים, תמיד מתקשים יותר לקבל החלטה רציונאלית. לא לשווא מיקמו חכמינו את היחס לכסף - 'כיסו' - של אדם כאחד משלושת המדדים שבהם אופיו ניכר ללא פשרות וכיסויים. בין אם אנחנו מנהלים בנק מרכזי, עסק קטן, או את התקציב הפרטי שלנו, מה שאנחנו עושים עם הכסף מונע לעיתים רחוקות מרציונליות טהורה. כולנו קונים יותר מידי בקלות סיפור-אגדות שנמכר לנו בקשר לעשיית רווחים. למה? כי אנחנו מתוכנתים חזק כל כך לחפש עוד רווחים ועוד מוצרים. כולנו חיינו על הקרדיט, כי למה לא לחיות כמו כוכב הוליוודי אם הבנק מאפשר? איכשהו, בניגוד לכל ההיגיון, אנשי עסקים מלומדים האמינו שהר החוב התופח הוא סימן חיובי. ממריצים את הכלכלה, לא?
אולי הפעם נבין סוף-סוף שכלכלה היא לא עניין למתמטיקאים או לפיזיקאים. היא, עניין, אולי, למומחי בריאות הנפש. אחרי שפרדוקס איסטרלין הוכיח שחברות עשירות אינן מאושרות יותר מחברות עניות יותר, ושגידול ברמת החיים במדינות לא מלווה בגידול בסיפוק, מה מניע את הכלכלה הלאומית? אחרי שמומחים כמו ביל מקיבן בספרו 'הכלכלה העמוקה' חישבו שהקורלציה בין עושר אישי לאושר היא מוגבלת מאד – ונעלמת לחלוטין אחרי שיש לך מספיק לאוכל, בגדים, קורת גג והשכלה – מה מניע את הכלכלה האישית?
זה היה הטוב שבזמנים, וכך נולד המון עושר חדש וממנו הצורך להשקיע. עכשיו, כמו בצמתים דומים בתולדות הכלכלה העולמית, טריליוני דולרים נמחקו כלא היו. מה עשתה אוכלוסיית כדור הארץ עם הגידול בעושר? אזורים רחבים בעולם עדיין מוכי רעב, קרנות לחקר הסרטן מתחננות לתרומות, הדלק הטבעי אוזל ולהשקעה בפתרונות אנרגיה לא תמיד נמצא כסף. בחלקים רחבים בארצות הברית תשתיות קורסות, כי במרוץ להתעשרות קלה לא נמצא הכסף לשפץ אותן. כמעט בכל מדינה בעולם מערכת החינוך ושירותי הבריאות הפכו גרועים יותר. וברמה האישית אתה קורא אינספור קינות של אנשים שבימי השפע קנו חליפות באלף דולר ויצאו לחופשות בלאס וגאס. עכשיו הם נשארו עם אוברדראפט בבנק שכבר לא מפרגן כמו פעם, בית שהם עלולים לאבד בקרוב ואובדן יכולת לשלם לקולג' לילדים, כי במקום חסכונות סולידיים הם שיחקו עם הכסף בבורסה.
אולי הפעם זה יהיה באמת הטוב שבזמנים. אולי נלמד סוף סוף, גם בזמנים של שפע, התנהלות כספית שלא מוּנעת מתאוות בצע טהורה ועיוורת ורצון לסיפוק מיידי. נלמד, אולי, גם ענווה. עם אינסוף ידע ומחקר, טכנולוגיה מתקדמת וקפיטליזם מפותח, ההתנהלות הכספית האנושית עדיין נוטה לאינסטינקטים פרימיטיביים פשוטים. כשיעור בענווה – כואב ככל שיהיה – אין מה שמשתווה לכך.