זה מה שראיתי אתמול מחלון סלון ביתי ותאמינו לי שבמציאות המראה היה הרבה יותר בוער ��

זה התחיל בשעות אחה"צ. נסעתי בכביש המרכזי של מודיעין, כשבמקביל אני מריחה ורואה בעירה מכיוון מערב. שאלתי את עצמי, מי עושה מדורה כזאת גדולה ולמה בכזה חום ובשעה יחסית מוקדמת?! עברו דקות בודדות עד שהבנתי שזאת לא מדורה של אנשים אלא מדורה של היער...

תוך שניות נסגר כביש 443, אותו כביש שהוא הנוף השגרתי שלי, תחנת הדלק שבה אני מתדלקת, הישובים על פניהם אני חולפת... לכל אלו כבר לא היתה גישה!

שילת, היישוב הפסטורלי בלב היער, אליו הגעתי אתמול לסידורים, נוטרל כמעט לחלוטין. בכל החנויות (ומאמינה שגם בבתים), ירד מתח החשמל והחשיכה תפסה את מקומה.

צבעים צהובים, כתומים ועשן לבן/אפור סמיך מילא את השמיים, איתם גם המוני מטוסי כיבוי. לרגע הרגשתי בתוך מלחמה. אבל הפעם זו היתה מלחמה על הטבע.

אותו טבע שמשרת אותנו יום יום. "הבית" של בעלי אנדי ברכיבותיו הרבות, שם הוא מכיר כל אבן וצמח, הלך! כאבנו כל הלילה, ועד עתה, על הנזק שנגרם. נזק בלתי הפיך שלקח בעלי חיים, צמחים ורכוש של אנשים רבים. את המראות הירוקים והמלבלבים החליפו מראות חרוכים ומפוייחים. אפילו המרפסת שלי מלאה באפר. נשבר הלב ��

אני בהודייה עמוקה ללוחמי האש, לטייסי הכיבוי ולכל כוחות הביטחון שעמלו (ועדיין עומלים) שעות רבות על מנת לכבות את האש המכלה.

אני בחמלה רבה לכל האנשים שאיבדו את ביתם. אין לי מושג במה ניתן לסייע, אבל אם יש, אשמח לשמוע.

ביום הקשה הזה, חוץ מהתפילות שהאש הפיזית תרגע, מאחלת לאנשים עם פתיל "קצר", להרגיע את האש בלבבותיהם ולקחת נשימה לטובת הנפש, ולאנשים שהעננה אופפת את חייהם, להצית להבה (קטנה) ולהעלות חיוך על שפתותיהם.