החיים עם הפרעה דו-קוטבית: לראות מעבר לתווית
מתוך פחד ממה יחשבו כולם, המחלה שלי לא טופלה. עד שלבסוף, אחרי התמוטטות קשה, אובחנתי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית
ההפרעה הדו-קוטבית שלי הובילה אותי במסע האישי הגדול ביותר שלי. היו תחנות רבות לאורך הדרך, כמה התמוטטויות שדרשו התערבות חירום, כמה תחנות שמחות וכמה תחנות בעיירות האפלות ביותר, שהיו ריקות ובודדות. המסע עדיין נמשך ומגלה בפניי דרכים חדשות.
במשך שנים רבות תמיד היה שם "משהו" שארב בצד. היותי ליצנית הכיתה בבית הספר, או היותי הרבה יותר מדי רגישה כשגדלתי. כשהייתי ילדה וישבתי בפינת החדר, מתנודדת אחורה וקדימה ומנהלת שיחה ערה עם סבתי שנפטרה, או כשניסיתי נואשות להוציא מקברם ילדים שמתו לפני מאה שנה, כשאני משוכנעת שהם לא יכולים לנשום.
כל ה"אפיזודות" האלה לא טופלו. הן זכו ליחס של זעזוע ושתיקה, מתוך פחד של משפחתי לגבי מה יחשבו השכנים. עד שלבסוף, אחרי התמוטטות קשה, אובחנתי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית.
אינני תומכת נלהבת בתוויות, אולם קבלת התווית של הפרעה דו-קוטבית העניקה לי חבל הצלה. אני כבר לא מרגישה בודדה. אני כבר לא דואגת שאולי אני אדם משוגע ולא צפוי, מישהי שעדיף להתרחק ממנה. אני מקבלת את עצמי ומכירה בכך שלמרות שמאות אלפי אנשים מתמודדים עם אותן בעיות נפשיות כמוני, למרבה הצער יש למצב זה סטיגמה, סטיגמה שלעולם לא תיעלם, סטיגמה שתמנע מאנשים לחיות את החיים המלאים והמאושרים ביותר שהם יכולים לחיות.
להיות אדם שחי עם הפרעה דו-קוטבית (ולא אדם דו-קוטבי - יש הבדל גדול!), זה כאילו יש לי חלק נוסף שמסתתר במוחי. לרוב הוא יושב לו בשמחה, מתעסק בשקט בעניינים שלו, אבל הוא תמיד שם ויש לו השפעה על החשיבה שלי כאדם. דברים שאנשים עשויים לומר בתמימות הופכים במוח שלי להרים אימתניים, אני חוזרת בראשי שוב ושוב על כל מילה. באופן כללי רמות הרגישות שלי נוטות להיות הרבה יותר גבוהות מאלה של אחרים.
לדוגמה, אדם שהולך ברחוב ורואה הורה צועק על הילד שלו קרוב לוודאי יניד בראשו וירגיש אמפתיה לילד, אך ימשיך הלאה בדרכו. אבל המוח הדו-קוטבי שלי נהיה אובססיבי. אני יכולה לראות כל פרט ופרט בפחד על פניו של הילד. אני אלך הביתה והמוח שלי יתמלא בתרחישים אפשריים: האם הילד יהיה בסדר? האם מתעללים בו? מה קורה לו עכשיו? והמחשבות האלה משתלטות עליי, החלק הקטן הזה שיושב בנוח בירכתי מוחי גדל וממשיך לגדול… ובסופו של דבר הוא מוביל לאפיזודה.
אנשים כמוני צריכים להיות זהירים במיוחד: עלינו להקפיד לא להקשיב לחדשות מטלטלות, לא לצפות בסרטונים מטרידים ולא לקרוא ספרים מרגשים מאוד. עלינו לשים לב לטריגרים והם אורבים בכל פינה.
מצד שני, רגישות מוגברת זו מעניקה לנו את היכולת להיות אמפתיים יותר, מבינים יותר, אוהבים ואכפתיים יותר.
אפיזודות דו-קוטביות הן שונות מאוד מאדם אחד למשנהו. הן יכולות להתרחש מדי שבוע, פעם בחודש, פעמיים בשנה או לא להופיע במשך שנים רבות. הן גם שונות בחומרתן. לדוגמה, במהלך 16 השנים מאז שאובחנתי, היו לי מעט אשפוזים בבית חולים, חלקם למשך ימים ספורים והארוך ביותר למשך יותר מחצי שנה, אולם חלקם נמשכו רק שעה או שעתיים.
אני נוטה לחוות את הדו-קוטביות שלי במצבי מאניה. תהיה לי תקופה לחוצה ביותר ואני אדע (נדרשות שנים כדי להגיע לרמה כזו של ידיעה) שמתקרבת האפיזודה, הצניחה החופשית, המחשבות המבולבלות המשתלטות על הכל, חוסר היכולת להתרכז, הפנטזיה שהופכת להיות המציאות שלי - שבה אני מלכה, סוכנת חשאית וכו' - כל אלה הם סימני אזהרה. לפעמים אני יכולה לעצור את האפיזודה לפני שהיא משתלטת עליי. אני הולכת למקום בטוח, אני ישנה, אני מעלה את מינון התרופות (תרופות הן הכרחיות), אולם לפעמים אי אפשר לעצור אותה, ותוך זמן קצר מאוד אני מגיעה ל"מקום השמח" שלי.
בתקופה כזו, קשה לסובבים אותי. כשאני גונבת מבעלי את מפתחות הרכב ומנסה לטפס מחוץ לחלון חדר השינה כדי לעלות על הכביש המהיר, או כשאני משוכנעת שאני סוכנת מוסד ושהסובבים אותי הם החיילים שלי, אני יודעת מי האנשים הבטוחים שלי. אותם אנשים מעטים שיודעים לפי טון הקול שלי שאני על סף אפיזודה או במהלכה, אותם שלושה או ארבעה אנשים תמיד שם, תודה לאל, והם יודעים מה לעשות.
הפרעה דו-קוטבית אינה נתונה לבחירה. אין טעם להגיד לנו להפסיק, לקחת את עצמנו בידיים. אנחנו יכולים לשלוט בה באמצעות תרופות, אך בכל זאת, לפעמים התרופות מפסיקות להיות אפקטיביות או שהמינון לא מספיק חזק ואז תתרחש אפיזודה מאנית או דיכאונית.
דעו בבקשה, כי למרות דיווחי התקשורת, איננו מבצעים פיגועי טרור או מטיסים מטוסים היישר לתוך הרים כיוון שיש לנו מחלת נפש, וכשאירוע כזה קורה אנחנו עצובים מכך שהתקשורת מיד שולפת את קלף ה"בעיות הנפשיות של מבצע המעשה".
אנחנו אתם, אתם אנחנו, אנחנו המשפחה והחברים שלכם.
אם למישהו ממכריכם יש מחלה נפשית, אל תתביישו. זו מחלה, לא בחירה אישית. ודאו שאדם זה מקבל את הטיפול התרופתי המתאים, שהוא יודע שהוא אהוב ושאתם נמצאים שם למענו בכל מצב.
טיפול נפשי הוא חשוב ביותר. אני מרגישה שכולם יכולים להפיק תועלת מהליכה לטיפול, אולם עבור אדם שיש לו הפרעה דו-קוטבית זה פשוט חיוני, כיוון שיש לנו את כל החרדות, הלחץ והאי-ודאות המתלווים למצב זה.
המסע שלי נמשך. אני מקווה איכשהו לסייע לפקוח את עיניהם של אותם אנשים שאינם מודעים למציאות של מחלות נפש והאופן שבו הן משפיעות על כולנו בצורה זו או אחרת.