מלחמה על הבית
תילי תילים של טילים מכסים את הארץ
בשבוע שעבר ישבתי ליד איריס יפרח הצדיקה, אמו של אייל יפרח הי"ד. ראיתי אישה נטולת כוח ועייפה מכל קבלת הקהל הזו.
"מאיפה הכוח?" שאלתי אותה והיא אמרה: "תגידי לכל הנשים, שיש להן את הכוח לעבור כל דבר שבא עליהן. כל ניסיון מגיע עם כוחות. אבל מה – בכל בוקר אני אומרת לקב"ה: 'תראה לי היום מאין אתה רוצה שאקבל את הכוח', והוא מראה לי. ובדרך כלל הכוח מגיע ממעשים קטנים-קטנים".
היא נתנה דוגמא: "אתמול, למשל, ראיתי את הילדה הקטנה שלי מביטה בי מהצד. כמה זמן לא הסתכלתי עליה! והילדה הזו באה וחיבקה אותי חיבוק ענק בלי לומר מילה. כמה כוח קיבלתי מהקטנה הזו. היא לא מבינה וכן מבינה, ובשתיקה, בלי להציק ובלי להפריע ובלי לבקש כלום באה ונתנה בי כוח".
היא לא חזקה, אין לה טיפת כוח. ומנין יהיה לה? אבל היא אוהבת, היא אישה אוהבת! והמעשים הקטנים האלה בונים בית.
שמעתי סיפור שפשוט צימרר אותי. בשבוע שעבר השתתפתי בכנס ועל הבמה הרכב של פלייבק, נשים שמספרות סיפור והקבוצה משקפת ומשחקת אותו על הבמה. עולה אישה ואומרת: "יש לי סיפור. אני מורה להוראה מתקנת. הגיע אלי תלמיד ואני רואה שהוא לא ממש זקוק לעזרה. הוא מצוין. ואני שואלת: 'אתה בטוח שאתה זקוק?' 'כן', הוא עונה אני רואה שהציונים שלו בין 90-95. ואני שוב שואלת: 'למה?' והוא אומר: 'תמיד צריך להשתפר, להיות טוב יותר'. תעלומה!"
והוא אומר לה: "תשמעי. אל תספרי לאף אחד. יש לי חבר שזקוק להוראה מתקנת, והוא כל כך מתבייש להגיע לכאן. אז אני אומר לו: 'מה אתה מתבייש? אפילו אני תלמיד טוב מאוד והולך להוראה מתקנת'. לבחור הזה קראו גיל-עד שער".
הסיפור הזה שייך לתקופה הזו ממש. תילי תילים של טילים מכסים את שמי הארץ, ובלי עין הרע, אף אחד לא נפלה שערה משערות ראשו. שה' ישמור על כולנו. ואני מרגישה שכל התפילות שהתפללנו עבור הנערים כנראה עכשיו בשמים מסוככות עלינו. יש לנו בשמים כיפות ברזל מדהימות ששלושת הנערים האלה פורשים מעלינו בזכות מעשיהם הטובים. מעשה "קטן" כזה הוא כיפת ברזל ענקית ששומרת גם עלינו וגם על החיילים המופלאים, שליחיו של עם ישראל שמגויסים כעת.
ואמו של אייל אמרה שאייל, בחייו, היה כזה פייטר. עכשיו היא שולחת אותו לדפוק על כל שערי הרחמים: "תמיד היית פייטר, אייל. גם עכשיו, בשמים, תישאר פייטר בשבילנו".
מה עושים ברגע ששומעים את האזעקה
אני רוצה לתת לכן מבט אחר על הצפירה והאזעקה. כתוב (במדבר י' ט'): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". כשנורה עלינו טיל, זה רגע כל כך מבלבל ואנחנו לא יודעים מה עושים איתו לכן מה עושים – צפירות. תוקעים בחצוצרות גדולות וזה רגע להשחיל בו את כל התפילות בעולם. תפילות עולות בזמן שתוקעים בו, בחצוצרה / בשופר / בצפירה.
ומה עושים בשעה ששומעים אזעקה? בראש השנה, שיחול בדיוק בעוד 10 שבועות, תוקעים בשופר כדי (בין היתר) לבטל את יבבותיה ההיסטוריות של אמא שדואגת לחייל שלה, אמא רשעית; אֵם סיסרא. צריך את ראש השנה כדי לבטל צעקות של אמא בזמן שהיא דואגת בזמן מלחמה. זאת אומרת שלתפילה של אמא ושל נשים בכלל יש כוח עצום, כוח אדיר.
אז לכל הנשים שקוראות את השיעור בשדרות, בעוטף עזה, בתל אביב, בראשון לציון, בשדרות, בבני ברק, בירושלים: זה מה שתעשו בצפירה – תשחילו תפילות. זמן האזעקה הוא רגע אדיר של תקיעת שופר וקיבול תפילות. וזה זמן למעשים טובים קטנים. זמן לאהבה.
בעוד שבוע, ביום שלישי, יהיה צום י"ז בתמוז. בי"ז בתמוז הוחלפה האהבה בכוח ומאז אנחנו מתקשות להבדיל בין אהבה לבין כוח. כשאת מעירה לבתך הקטנה: "מה את עושה", האם הערת לה באהבתך אותה או כי את פשוט עייפה? כשאת נותנת מוסר לבתך המתבגרת, האם זה מתוך אהבה או כי את מתביישת בה? כשאת אומרת לבתך הבוגרת "תתחתני, אני כל כך מודאגת" – זה מאהבה או שהיא פשוט תקועה לך כמו עצם בגרון?
כמה אהבה יש לאימהות החטופים. כמה אהבה יש לאנשי שדרות, לרוץ 12 פעם ביום למרחב המוגן עם שני תינוקות על הידיים.
ימי בין המֶיצרים (בין י"ז בתמוז לתשעה באב) עוד לא התחילו, אבל הם כן התחילו כי אנחנו בפחד ובמיצר. ולכן המעשים הקטנטנים – לשמח את הילדים, להרגיע, להגיד מילה מעודדת לזקנה בירושלים שלא ידעה את נפשה, לרוץ ככה מלאות אהבה לעם ישראל, לילדים, לקב"ה – מעשים קטנים הם כיפת ברזל ענקית. ויהי רצון שתיעצר המגיפה, ונזכה לראות את הבית הגדול של הקב"ה בנוי בקרוב.
בשורות טובות שיהיו לכולנו. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם!
נלקח ברשות מאתר: "פרשה ואישה״, שיעורי הרבנית ימימה מזרחי. לשיעורים נוספים, כנסו לכאן: www.parasha.org