מסלקת עין הרע
בעיות ארציות דורשות פתרון אלטרנטיבי – תמורת 101$
שום דבר לא הלך לנו באותה שנה. בעלי הסב מקצוע בדיוק בשיא השפל, ואנחנו היינו מרוששים לחלוטין. למרות שהספר הראשון שלי פורסם והתקבל באהדה, כל מה שכתבתי מאז התפורר לאבק.
אחת מבנותי פיתחה מחלה נדירה – שאפשר לחיות איתה, אפשר לרפא אותה, אבל מספיק רצינית שזה כדי שנרגיש שחטפנו מכה, ושנוציא את הקישקע כדי לשמור עליה ולטפל בה. ובנוסף לכל זה, כל הדברים בבית התחילו להתקלקל. צינורות התפוצצו על ימין ועל שמאל, ואפילו הניאגרה נתקעה אחרי כל שלוש הורדות מים. כשאתה לא מסוגל לסמוך אפילו על הורדת המים באסלה, העולם נראה שחור.
חברה התקשרה אלי ואמרה "זה עין הרע". וכשהיא אמרה זאת דמיינתי אותה לוגמת את התה הירוק שלה בדירתה.
עין הרע? מובן ששמעתי על זה. אמא שלי, מקזבלנקה שבמרוקו, הייתה בצד שמאמין באמונות טפלות. אמא שלה, סבתא אסתרלה, האמינה בהן עוד יותר ממנה. הן האמינו בכוחות נסתרים שיכולים להרוס מכונית חדשה, קידום בעבודה מראה טוב וכישרונות, או אפילו למנוע מדברים שמחים להגיע. מחמאה אקראית, מישהי שמציגה את התינוק החדש שלה – כל אלה עוררו מיד מלמול של "בלי עין הרע!" ואחר כך קריאות של "יא-ווילי, יא-ווילי!" אני הפניתי עורף לכל ה...וודו הזה.
"אני לא מאמינה באמונות טפלות, זה לא יהודי", אמרתי לידידתי.
"זה לא אמונה טפלה", היא ענתה. "עין הרע היא דבר אמיתי, זה מוזכר הרבה בגמרא".
"כן", חשבתי, "אבל גם כתוב שם שהיא פוגעת באנשים רק באותה מידה שבה הם מאמינים בה." ככה לפחות שמעתי מהרב שלי. "באמת", אמרתי, "בטח משהו עובר עליך".
למעשה, עברו עליה צרות ובעיות משלה בהוצאה לאור, והיא הודתה שהיא יצרה לאחרונה קשר עם מומחית לסילוק עין הרע מירושלים. "היא סילקה ממני את העין הרע", היא התוודתה.
כמו כיס מרה. כמו מסקרה. טלטלתי את ראשי מחוסר אמון. חברתי הפנקיסטית חצתה את הגבול.
כמה ימים אחר כך, מכונת הכביסה שלנו התקלקלה. לא היה לנו כסף כדי לקנות חדשה. עוד מכה, חשבתי כשמילאתי שני תרמילים בבגדים למכבסה.
"מכות נוספות" הגיעו. הסוכן שלי עזב אותי – ויתר על הספר השני שלי ושלח לי את מסמכי הפירוד.
חֲבֵרת התה הירוק שלי התקשרה אלי כמה ימים אחר כך עם "חדשות נפלאות": מו"ל קיבל את הביוגרפיה שהיא עובדת עליה כבר כמה שנים.
"וזה קרה בדיוק אחרי שטיפלתי אצל האישה של העין הרע", היא העירה. וכצעד נוסף היא הוסיפה, "זה שאת לא יכולה לראות את העין הרעה, עדיין לא אומר שהיא לא קיימת".
רשמתי לעצמי את המספר של גברת עין הרע.
כששום דבר אחר לא עובד, למה לא לנסות משהו חדש?
למה? כי זה היה טיפשי, ואני נשבעתי לעצמי לפעול בהיגיון ולהתאמץ
עדיין, לא בדיוק הצלחתי להביא את עצמי להתקשר. זה היה מסוג הדברים המשוגעים שסבתא שלי הייתה אומרת. "תנסי חמודה", היא הייתה אומרת. "למה לא?" למה לא?! בגלל שזה טפשי, ובגלל שמזמן נשבעתי לעצמי שאני לא אחיה חיים מטופשים! אני אפעל באופן רציונאלי ואני אעבוד חזק, ולא אסמוך על אמונות טפלות. לא משנה אם זה כתוב בגמרא או לא, עין הרע התקשרה לי לכל הדברים חסרי ההיגיון ולכל השיגעונות שמלאו את חייהם של הורי אמי: ויכוחי האוהבים הילדותיים והבלתי פוסקים שלהם; השקיעה המוחלטת שלהם בקמיעות ובדברים חסרי חשיבות – צמידי זהב, תליוני חמסה – שהעין הרעה תברח מפניהם, יחס כמעט נוירוטי למזון, כולל קובה, קוסקוס, סיגרים מרוקאים מתוקים וסלט פלפל ירוק קלוי שכל אחד מהם דרש הכנה של שעות.
לבסוף, אחרי כמה חודשים נוספים של חדשות רעות, ירדתי על ברכיי.
התקשרתי לאישה של עין הרע בסוד, כשאף אחד לא היה בבית, בטוחה שבעלי הפסיכולוג, יפטור את כל העניין הזה של עין הרע בתור שיקוף תת מודע של הרע שבאדם עצמו.
אישה בעלת מבטא ישראלי הרימה את הטלפון: גברת עין הרע בעצמה. היא נשמעה בת ארבעים או חמישים. ברקע שמעתי קולות של מטבח, כאילו שהיא באמצע לבשל ארוחת ערב. בניו ג'רזי השעה הייתה 10 בבוקר, אז בירושלים זה היה 5 בערב.
הצגתי את עצמי. "איך זה עובד?" שאלתי, כשאני רומזת למחיר. "תשלחי לי המחאה על 101 דולר", היא ענתה.
נבהלתי, זה היה המון. זה כבר לא סתם קשקוש, משהו שאני יכולה להתבדח עליו אחר כך עם החברות. זה אומר שקניתי משהו או שמשהו קנה אותי, אידיאולוגיה שלמה. היססתי. "טוב", חשבתי. "אם זה המחיר המקובל לסילוק רוחות בימינו..." רשמתי את הכתובת.
לפני שהיא התחילה את התהליך – בליי גיסן, זה נקרא ביידיש – היא שאלה מה השם עברי שלי ומהו שמה של אמי.
שמה של אמי, רחל. השם שלי הוא כבר סיפור אחר. למעשה, יש לי לפחות ארבעה שמות, שנתנו בזמנים שונים על ידי אנשים שבסופו של דבר סיבכו יותר את העניינים. רק שתבינו, בשבת הראשונה אחרי שנולדתי, אבי, שבאותו שלב לא שמר מצוות, נכנס לבית כנסת של אני לא יודעת מי, ואמר לאנשים שם שהוא רוצה לקרוא לבתו ישעיהו. החבר'ה שם הבהירו לו ברוגע שזה שם של בן והוא לא מתאים לבת. האנשים בבית הכנסת נתנו לי מיד שם שנראה להם מתאים, אולם אבי, שממש לא הכיר את השפה העברית, לא הצליח לזכור מהו. ולכן... האישה של העין הרע עצרה את הפטפטת. "קוראים לך רוחמה, בת רחל", היא הכריזה.
מן הקו עלו קולות קרקוש של סירים ומחבתות. שאלתי אותה מה היא עושה. "מחממת עופרת על האש", היא הסבירה.
הייתי קצת המומה. ממש כמו בימי הביניים. אבל למה ציפיתי? הנה אני נכנסת אל ממלכתה של סבתא אסתרלה, עולם מלא רגשות ואמונות טפלות, שנשבעתי שאני לא רוצה בו חלק. בסדר, אבל כשכל השאר קורס, לפעמים אין ברירה אלא לפנות אל הלא רציונאלי.
ברקע נשמעו קולות של גברים, אנשים נכנסים ויוצאים, דלתות נטרקות, קולות שמברכים בידידות בעברית וביידיש. נראה שיש לה בבית ישיבה, גברים שהגיעו לאכול ארוחת ערב. גברת עין הרע ניהלה שיחה סתמית עם המבקרים שלה ואתי. היא לא שידרה שום הילה של אני לא יודעת מה. מצא חן בעיני הדיבור הפשוט שלה.
עוד רחשים של מחבת. "מה עכשיו?" שאלתי.
עושים לך את העין הרע הכי גדולה שראיתי בחיים!
"אני יוצקת את העופרת המותכת לסיר אחר עם מים קרים", היא ענתה, ואז השתתקה. הרגשתי שהיא מתפללת... או שהיא באמת מכינה ארוחת ערב? מי יכול לדעת באמת? אולי יש ערמה של סירים על השיש שלה, וכל אחד זקוק לטיפול אישי נגד עין הרע. עדיף לא לערבב סירים, חשבתי.
היא השמיעה קולות מקרקרים: "השם ישמור! עושים לך את העין הרע הכי גדולה שראיתי בחיים!"
הקרביים שלי התהפכו.
ואז גלגלתי עיניים. באמת. ברור שמי שמסירה עין הרע תראה את המנוולים הקטנים האלה בכל מקום, בדיוק כמו שהומאופתים רואים טפילים אורבים במעיהם של כולם. בעיני הפטיש, כולם נראים כמו מסמר.
"איך את יודעת?" שאלתי.
והיא ענתה: "הבועות בעופרת. הן כמו עיניים." היא בחשה עוד קצת. "ענקית", היא קראה.
הנהנתי – בטח, בטח. היא בטח אומרת את זה לכל הקליינטים שלה. ובכל זאת, פחדתי, וגם קצת התגאיתי, כאילו שאם יש עליך את העין הרעה הכי גדולה זה משהו שאפשר להתרברב בו.
"אני עושה את זה שוב, עד שהעיניים נעלמות", היא הבהירה לי.
אולי היא צריכה לקרוא לעזרה, חשבתי.
"הן לא יעלמו כל כך מהר", היא אמרה בקול מודאג.
עכשיו נבהלתי: למה הן לא יעלמו כל כך מהר? ואז ניערתי את עצמי. דאגתי, כאילו שזה אמיתי, מוחשי, כאילו שאלה לא גיבובי שטויות.
לבסוף, היא בישרה לי שהיא סיימה. היא דיברה על העין הרע שלי. אני לא זוכרת כל מה שהיא אמרה עלי, אבל היא סיימה ב"יש אנשים שמדברים עליך, שמקנאים בך, שלא שמחים בהצלחה שלך." איזו הצלחה? חשבתי. "מאוד מאוד מקנאים. הם מנסים להוריד אותך. אף פעם לא ראיתי בן אדם שכל כך הרבה אנשים עושים עליו עין הרע. אוי אוי, כל כך הרבה בועות בעופרת. וכל כך גדולות. אבל אל תדאגי", היא אמרה בסיפוק, "סילקתי את כולן".
טוב, חשבתי במרירות. רסקי את כולם. תמחי כל זכר שלהם. תהרגי את המנוולים הקטנים.
בגלל שמי יודע אילו כוחות קיימים ביקום? אחרי הכל, אם חיידקים ווירוסים ואלקטרונים ופרוטונים היו קיימים הרבה לפני שאי מי גילה את מציאותם, למה זה לא הגיוני ששדונים בלתי נראים – עיניים רעות – קיימים, אפילו אם איננו יכולים עדיין להוכיח שהם שם? חשבתי על כל השדונים והדיבוקים מסיפוריו של יצחק בשביס זינגר. חשבתי על הביטוי "מבט שיכול להרוג", ובכן, אולי גם קנאה יכולה להרוג.
פטפטנו עוד קצת, הגברת של העין הרע ואני, בעוד העולם ממשיך לזרום דרך המטבח שלה. היא עצרה אותי, ואת עצמה - אדישה לחלוטין לכל הכאוס, המהומה המוחלטת. האישה הזאת הייתה שיא החביבות - ברכה אותי מכל הלב, ונפרדנו לשלום.
אחרי שניתקתי את הטלפון, חשתי התרוממות רוח והקלה. רציתי להתקשר לאמא שלי כדי לספר לה הכל. הרגשתי יותר קרובה אליה ולסבתא שלי, כאילו שהחזרתי איזשהו חלק בתוכי שזנחתי לפני שנים. למעשה, הרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי כבר חודשים ארוכים.
בדיוק כשעמדתי לכתוב את הצ'ק, משהו הסיח את דעתי. מחר אני אשלח אותו. למחרת כתבתי את הצ'ק, אבל לא הצלחתי למצוא מעטפה. בשבוע שאחר כך, צצו כל מיני תירוצים. בשלב כלשהו קלטתי שאני לא רוצה לשלם לה. אמת, הרגשתי יותר טוב, אבל לא יכולתי להאמין שבועות העופרת הרוחשת של האישה בכיור המטבח בירושלים, היו מסוגלות לגרום לזה. לא יכולתי להאמין שנכנעתי לדבר כל כך מגוחך. הבנתי שלא לשלם זאת דרך להסתיר מעצמי למה הסכמתי – משהו מטופש וחסר היגיון, משהו שנשבעתי לא לעשות בחיים. התשלום הופך את האפיזודה למוחשית. ככה אני יכולה להעמיד פנים כאילו שזה מעולם לא קרה.
אבל האם אדם שאינו עומד בהבטחותיו לא יוצר עין הרע כעצמו? הרבה פעמים עשיתי שטויות. למה אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות את השטות הזאת? למה אני לא יכולה להרשות את עצמי להיות קצת טיפשה?
ואז התוודיתי בפני בעלי ושאלתי אם הוא מוכן לשלוח את הצק במקומי. "כמובן", הוא אמר. "כל מה שצריך כדי לסלק את העין הרעה."
נ.ב.
מאז שהמאמר הזה ראה אור לראשונה, אנשים שאלו שוב ושוב אם ה"קללה" באמת הוסרה. ובכן, הקריירה של בעלי הבשילה ושגשגה, המצב הרפואי של בתי השתפר במידה ניכרת, ותוך כדי כך זכיתי בכ-13,000$ במענקים ופרסים על הספר שחיברתי. למעשה, הספר: "In the Courtyard of the Kabbalist" (בחצר המקובלים) , יצא זה עתה לאור. אה. וקניתי מכונת כביסה חדשה.
כמה מזה קרה הודות לטיפול נגד עין הרע וכמה הודות לעבודה פשוטה, תפילות מהלב והגיון בריא (חיים בלי מכונת כביסה היו טיפשות ברורה)? ומה לגבי העובדה שבעקבות הבשורות הטובות הגיעו גם דברים קשים? (לא העליתי בדעתי לשאול את גברת עין הרע אם יש תאריך תפוגה לטיפול). אני חושבת שגם זה יישאר לנצח כאחת מתעלומות החיים.
המאמר ראה אור לראשונה, להוציא הנ.ב, ב-The Forward.