לגדל את בני דור המילניום
כיצד להשריש אמפתיה ורגישות בדור של נרקיסיזם ותחושת זכאות.
כשחיכיתי בתור בבית קפה, עקבתי אחר שני הנערים שעמדו לפניי. הם לקחו את האייס-קפה, ולפני שהתחילו לשתות, הם תקעו את הקשים בפה, עמדו לחי אל לחי ועשו את אותו פרצוף מגוחך. בידיים מושטות לפנים הם הקליקו "סלפי". ובעודם בוחנים את התוצאה ומצחקקים, התמונה כבר נשלחה למרחב הוירטואלי.
ברוכים הבאים לדור ה"איי". יש לנו אייפונים, אייפדים ואייפודים שמתלווים לילדינו בכל שעותם הערות. הם מתגברים על עייפותם, כשהודעות טקסט מגיעות בלילה. כולם מפרסמים את המסיבות והחופשות שלהם באינסטגרם, ומדווחים היכן הם נמצאים בכל רגע נתון. וחייבים להקפיד על הרמה - ולפעמים אפילו לייפות את המציאות - משום שהפחד לא לעמוד בסטנדרטים הוא מוחשי. הם לא יהיו מקובלים באמת אם אין להם מאות חברים בפייסבוק ואולי אפילו עוקבים בטוויטר. גדלו על תוכניות ריאליטי בטלוויזיה ובטוחים שגם הם יכולים להפוך לסלבריטאים. הם משערים שיוכלו להפוך בקלות למותג - רק ישלחו קליפ נפלא ליוטיוב ובן לילה יהיו לסנסציה.
עידן הנרקיסיזם
להלן כמה נתונים מזעזעים שה"טיים מגזין" פרסם לאחרונה במאמר "דור האני אני אני" שעוסק בבני דור המילניום – אנשים שנולדו בין השנים 1980-2000:
-
היקפה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית גדולה כמעט פי שלוש אצל אנשים בשנות העשרים לחייהם מאשר בדור של בני ה- 65 ומעלה.
-
בשנת 2009 נרשמה עליה של 58% בתלמידי הקולג' שדורגו ברמת נרקיסיסטיות גבוהה יותר, לעומת 1982.
-
שליש מהמבוגרים מתחת לגיל שלושים חסרי שייכות דתית - השיעור הגבוה ביותר אי פעם.
-
בני דור המילניום קיבלו כל כך הרבה פרסי השתתפות, ש40% מהם מאמינים שיקודמו בתפקידם כל שנתיים בלי קשר לביצועיהם.
-
הם חולי תהילה. ומשוכנעים בגדלותם.
-
הם קני המידה המוסריים של עצמם. 60% מהם מאמינים שהם תמיד פשוט ירגישו מה שנכון לעשות בכל מצב.
כשאני קוראת את זה, אני נזכרת באם שהצביעה בהרצאה, ובקשה לשתף את כולם בעצה חינוכית נפלאה:
"פוליטיקאי מסוים שינה את הצורה בה אנו מחנכים את הילד שלנו. הפוליטיקאי הזה אמר שהוא מאמין שהצלחתו הרבה נובעת מכך שבילדותו הוריו היו מריעים לו על כל דבר שהוא עשה. אז עכשיו, בכל בוקר כשהבן שלנו מתעורר ויורד למטבח, בעלי ואני מריעים לו. אנחנו אומרים "כל הכבוד לנוח!" ומוחאים לו כפיים. אנחנו באמת מרגישים שאנחנו מעניקים לנוח מתנה של ביטחון עצמי."
הייתי המומה. איך אפשר להריע לילד על עצם זה שהוא התעורר בבוקר והלך למטבח? האם ככה מעניקים ביטחון עצמי? ככה יוצרים מפלצת!
מאז שהילדים האלה זוכרים את עצמם, אומרים להם שהם מיוחדים' ו'מדהימים'. הם לבשו טי שירטס שטענו שהם נסיכים, כוכבים ומדליקים. הורים וסבים נענו לכל מלה שלהם, פרסמו את תהליך הגמילה שלהם בפייסבוק. אז מה הפלא שהם מצפים מהעולם שיעסוק אך ורק בהם?
במקביל לנרקיסיסטיות, הדור הזה ידוע בתחושת הזכאות שלו
ומה קורה כשהילדים האלה גדלים ומבינים שמערכות יחסים וקריירות תלויות בנתינה ובמאמצים? כשהתינוק מתעורר בשלוש לפנות בוקר ובוכה, אף אחד לא מריע לך. כשהבת שלך צריכה שתחזיקי את ידה ואת פוחדת וחוששת בעצמך, אף אחד לא אומר לך כמה את נפלאה.
אנוכיות ו"מגיע לי"
במקביל לנרקיסיסטיות, הדור הזה ידוע בתחושת הזכאות שלו. אל תחשבו לרגע שמדובר בהתמודדות של העשירון העליון. זאת אינה בעיה שמיוחדת לילדים עשירים. הטיים מדווח שדווקא "אצל בני דור מילניום עניים קיימים שיעורים גבוהים יותר של נרקיסיזם, חומרניות והתמכרות טכנולוגית." אף אחד איננו חסין.
חשבו על זה. כשאתם צריכים להבין משהו באייפון החדש שלכם, או צריכים עזרה עם איזו אפליקציה, אל מי אתם פונים? בדרך כלל אלה ילדיכם. אחרי כמה זמן, הבנים והבנות האלה מגלגלים עיניים כלפי הוריהם, שנראים בעיניהם כמו בורים ואידיוטים. קשה לכבד מישהו אם אתה מרגיש שאתה יודע ומבין יותר ממנו, בפרט אם המישהו הזה הוא ההורה שלך. כל זה מוביל לחוצפה ולגאווה אצל ילדינו.
הילדים שלנו מבלים בעיקר עם חבריהם ובני גילם. ההורים בדרך כלל ממודרים ואין להם שום מושג במה עוסקים ילדיהם. דיברתי עם הורים שהיו המומים לגלות חשבונות פייסבוק סודיים, תמונות שערורייתיות באינסטגרם, וחסימה הורית שאיכשהו נעקפה.
אצל חלק מבני הנוער, זהו עולם נטול חוכמת מבוגרים. תארו לכם שאתם מגיעים לשנות העשרים שלכם, כשאין באמתחתכם שום ניסיון עבר של הנחייה והשראה. ישנו חוסר תקשורת ממשי. זמן המסך עם החברים עולה על זמן האיכות המשפחתי. אפילו כשאתם יוצאים יחד למסעדה או לטיול משפחתי, עיניהם של בני הנוער אינן פונות אליכם. אם הם מוכשרים הם מסוגלים לסמס ולשמור על קשר עין בו זמנית. ואנחנו לבד-ביחד.
מה אפשר לעשות?
אזור נקי ממסכים: הדבר הראשון שאנו חייבים לעשות הוא להכיר בבעיה. כשההורים עצמם יושבים ליד השולחן בארוחת הבוקר או הצהריים, ועוקבים בעין אחת אחר המסך, זוהי דוגמה אישית גרועה. איננו יכולים לצפות מילדינו ליותר ממה שאנו מצפים מעצמנו. אנו חייבים ליצור 'אזור נקי ממסכים'. זאת אומרת שזמני הארוחות בבית או במסעדה, יוקדשו להיות זמנים משפחתיים.
אותו עיקרון חל על איסוף הילדים ממוסדות החינוך, או כשעושים איתם פעילויות. אפילו הקטנים שלנו יושבים בעגלותיהם ומתעסקים באייפדים. אחים גדולים יותר המומים לגלות באיזו קלות אחיהם ואחיותיהם הקטנים מתמרנים בהתקנים שלהם. אנחנו מתנתקים במהירות מאלה שעמם היינו אמורים לחלוק את חיינו. כשהילדים רואים שאנו מתעניינים יותר באדם שמעברו השני של המסך, לא ייקח להם הרבה זמן להפנים את המסר שהתנתקות מהמשפחה היא התנהגות מקובלת לחלוטין. היא לא.
טפחו אמפתיה: השלב הבא הוא עבודה כדי לעודד את יכולתם של ילדינו לחוש אמפתיה. נוכל להתנגד לנרקיסיזם אם נצית את ניצוץ הרגישות והחמלה שנמצא בכל ילד. אפשרו לילדיכם לראות שהעולם הזה איננו עוסק רק בהם.
בשבוע שעבר הגיעה לביתי קבוצה של נערות עם אמותיהן שלומדות איתי. אחרי ה'ניקיון לפסח', הן נשאו עמן שקיות גדולות של מעילים ובגדים שכבר לא התאימו לבני משפחותיהן. צירפנו לפגישה שתי נשים שעוסקות בחלוקת בגדים לילדים נזקקים, ילדים שצריכים ללבוש מעילים ובגדים גדולים או קטנים ממידתם שירשו מאחיהם. הבנות הזדעזעו לשמוע על ילדים בני גילם שנאלצים לצאת בקור הצורב בלי מעילים חמים, ושבוכים משמחה כשהם מקבלים את החבילות שלהן. בחורף הבא לפחות יהיה להם חם.
אנחנו יכולים לעודד את הילדים שלנו להשתמש בקשרים ובטכנולוגיה שלהם, כדי לשפר את העולם
אנחנו יכולים לעודד את הילדים שלנו להשתמש בקשרים ובטכנולוגיה שלהם, כדי לשפר את העולם. אפשר לפוצץ את בועת הגאווה העצמית וללמד אותם לראות עולם מעבר לארבע אמותיהם. תארו לעצמכם שבמקום לשתף בתמונות סתמיות איך שותים ביחד אייס-קפה, הם ישתפו בתמונות כיצד הם מארגנים מכירת עוגות ביתיות, מחלקים משלוחי מנות למחוסרי בית או רצים במרתונים למטרות צדקה. עבור בני הדור הזה, העולם מונח לפתחיהם וכל האפשרויות פתוחות בפניהם. הם מסוגלים להתחבר למאות חברים בן רגע. כשהם רוצים יש להם מוטיבציה, שמחוזקת בכוח האופטימיות והידע שלהם. למה שלא ישתמשו במעלות כדי לתרום לעולם ולהיות טובים יותר?
הציבו גבולות: אין ספק שכל יום שחולף ממכר אותנו יותר ויותר למכשירים שלנו (כמה פעמים בדקתם את האימייל בזמן קריאת המאמר הזה?). קשה לנו לעשות כל פעילות שהיא, בלי שהנייד יהיה לידנו. כשילדים מכינים שיעורי בית ומנסים ללמוד, ותוך כדי כך בודקים כל רגע הודעות שהגיעו אליהם, יכולת הלימוד נפגעת. כשנשארים ערים מאוחר בלילה להגיב 'רק על עוד הודעה אחת', כושר הריכוז שלהם בכיתה למחרת נמוך יותר. אנו חייבים להציב גבולות ברורים. אין להשתמש בטלפונים בלילה, והם גם לא יכולים להיות חלק משעות הלימודים או הכנת שיעורי הבית. יש כאן עניין של משמעת עצמית ושליטה עצמית. לאלה שתוהים אם הם מסוגלים בכלל לאכוף את הכללים האלה – דעו שאסור לנו לחשוש להציב גבולות בבתינו. כאן נכנסות לתמונה משמעת אפקטיבית ותוצאות טבעיות.
טעם של שבת: בעוד אנו מנסים לגבור על ההתמכרות הגוברת הזאת, זכינו בנוסחה מובנית להצלחה. אחת לשבוע, יש לנו אפשרות נפלאה להתחבר למשפחות שלנו. בלי טלפונים, בלי אייפדים, בלי אייפודים. רק נרות שבת מרצדים וזמן משפחתי יקר. אני יודעת שבכל שבוע אני מביטה על שולחן השבת שלי, וכל כך מודה שזכיתי באפשרות להתנתק מכל הלחץ והדאגה של הימים האחרונים. צוחקים, משוחחים, נקשרים שוב ומגלים את הקסם שבמשפחה.
כל הטכנולוגיה הזאת הציגה עולם חדש בפני הילדים שלנו - עולם שבו הכל אפשרי. אני בטוחה שבני הדור הבא יגלו תגליות מהפכניות. האתגר שלנו יהיה להנחות אותם בדרך בה ישתמשו בכישוריהם כדי לפעול מעבר לעצמם ולשפר את העולם.