שורשי החורבן – הקדמת הפה לעין
שורשיו של חורבן תשעה באב נעוצים בחטא הקדמון, פשוטו כמשמעו.
לפני שנים מספר הפיצה אחת מסוכנויות החדשות הבינלאומיות תמונה של חייל ישראלי צועק, ואלתו מונפת באיום על צעיר חבול, שפלגי דם זורמים על פניו (לחצו כאן כדי לצפות בתמונה).
התמונה הופצה בלמעלה ממאה עיתונים ברחבי העולם, כולל הניו-יורק טיימס, מלווה בכיתוב: "שוטר ישראלי ופלשתיני על הר הבית", ושימשה בסיס למאמרים המתארים את היחס הישראלי כלפי הפלשתינים. מסתבר שה'פלשתיני' היה תלמיד ישיבה משיקגו, שנשלף מתוך מונית על ידי המון פלשתיני, אשר המשיך להתעלל בו עד שחייל ישראלי התערב כדי להגן עליו. לא יתכן שהתמונה צולמה על הר הבית, מכיוון שברקע נראתה תחנת דלק ישראלית. הניו-יורק טיימס חזר בו מהסיפור, אבל הנזק לתדמית הישראלית כבר נעשה.
אבל לא רק התקשורת פותחת בדעות קדומות, ורק אחר כך מחפשת הוכחות כדי לאמת אותן; כולנו עושים את אותו הדבר. יש נטייה אנושית לשפיטה מוקדמת, שמאפילה על כושר השיפוט האובייקטיבי שלנו, וגורמת לנו לעבד נתונים ויזואליים ואחרים, באופן שרק יאשר את מה שכבר חשבנו ואמרנו קודם.
חז"ל אומרים שהנטייה המסוכנת הזאת, היא שמונחת בשורש חורבן בית המקדש והגלות מארץ ישראל. הם מצביעים בעיקר על אירוע אחד בהיסטוריה של עם ישראל, שאחראי על דורות של סבל יהודי. כאשר התקרב עם ישראל לארץ ישראל, שלח משה מרגלים לבדוק את השטח ולשוב עִם דיווח לעם שבמדבר. למרות ששנים-עשר המרגלים היו מנהיגי השבטים הקדושים של עם ישראל, כולם, להוציא שניים מהם - עשו טעות טראגית. טעות שבהשלכותיה אנו חשים עד היום, לא רק כעונש, אלא כתוצאה של מציאות שהם הפכו לאפשרית.
היו להם דעות קדומות לגבי ארץ ישראל, ועיניהם רק אישרו את חששותיהם מהכניסה לארץ.
משימתם של המרגלים נועדה לכישלון מראשיתה. היו להם דעות קדומות לגבי ארץ ישראל, ועיניהם רק אישרו את חששותיהם מהכניסה לארץ. הם סיפרו על פירות מוזרים וענקיים, והביאו עמם אשכול ענבים ענק, שהיה כל כך כבד עד ששמונה אנשים היו צריכים לשאת אותו. הם דיברו על ארץ אוכלת יושביה, והוכיחו זאת מהלוויות שראו בכל מקום אליו הגיעו. הם הצליחו להחריד את העם להאמין שאין סיכוי לכבוש ארץ כזאת.
רק שניים מהמרגלים, יהושע וכָלֵב, הביאו עמם מסר שונה: הארץ מאוד, מאוד טובה. רוב המרגלים לא השכילו לראות את הברכה שביבול עשיר כל כך, ולהבין שתכיפות הלוויות שבה חזו, הייתה - כפי שמסבירים המפרשים - תוצאה ישירה של התערבות אלוקית כדי להגן עליהם. האלוקים העסיק את יושבי הארץ בלוויות כדי שלא יבחינו בחבורת המרגלים.
להקדים פה למחשבה
בארבעה פרקים בספר איכה, שבהם מקונן הנביא על חורבן המקדש, נכתבו הפסוקים בסדר האל"ף-בי"ת, לפי האות הראשונה בכל פסוק. אבל יש חריגה מפתיעה: הפ' מקדימה את הע' בסדר הפסוקים. החילוף אינו מקרי. איזה מסר הוא משדר לנו?
האות פ' משמעותה "פה", והאות ע' היא עין. חז"ל מסבירים שהעמוק ברמזים שזור בפסוקים הפואטיים של מגילת איכה: כל האסון נובע מכך שהקדימו את הפה לעין. הפה מביע ציפיות ואמונות קיימות, ואז העין רואה את מה שהפה חזה שתראה – אפילו אם הקלט הוויזואלי מכריז באופן אובייקטיבי על תוצאות שונות לגמרי. קבוצת המרגלים צעדה יחד, התנסתה באותן חוויות חושיות, ובכל זאת הגיעו חבריה למסקנות הפוכות לחלוטין.
על פי התוכנית האלוקית הראשונית, התנחלות עם ישראל בארץ ישראל הייתה אמורה להיות מיידית; לא היה צריך להיות דבר שנקרא גלות ובית המקדש לא היה אמור להיחרב. זאת המציאות שהיינו אמורים לראות. אבל הספקות והדעות הקדומות שלנו, גרמו להיווצרותה של מציאות שונה לחלוטין.
המרגלים חזרו ביום התשיעי בחודש אב, ודיווחיהם השליליים חילחֲלו אל ליבותיהם של בני ישראל, ניפצו את תקוות הרבים והניעו אותם לבקש לשוב אל אימי עבדות מצרים, כדי שלא להתמודד עם הניסיונות שציפו להם בארץ. תגובת האלוקים הייתה: מכיוון שבכינו בכייה של חינם – הרי הוא הבטיח לנו שניכנס לארץ כמנצחים! – הוא ייתן לנו סיבה אמיתית לבכי. באותו היום, התשיעי באב, חרבו שני בתי המקדש, ובו גם הומרה כניסתנו לארץ ישראל בדורות של ריחוק והעדר מולדת. המקדש איבד את פוטנציאל הקיום הנצחי שלו. הספקות וחוסר הביטחון של המרגלים, שמנעו מאיתנו לראות את תוכניתו המקורית של האלוקים, איפשרו לאויבינו להחריב אותו. סירבנו להאמין שלעם ישראל יש כוח לרשת את ארץ ישראל לנֶצח ולעמוד באתגרים שבהם חזו המרגלים.
ה"סיבה טובה לבכי", הייתה תוצאה ישירה של פעולותינו. עם ישראל קיבל את תפיסת המציאות השגויה של המרגלים. חז"ל מסבירים שהאלוקים נוהג בנו בדרך של מידה כנגד מידה, ומגיב באופן מתאים להתנהגות שלנו. אנחנו יצרנו מציאות שלא הייתה אמורה להיות; הוא הגיב בכך שהנחיל לנו את המציאות הדמיונית, שהביאה לידי גלות ולבית מקדש שהיה יכול להיחרב – ובסופו של דבר אכן נחרב.
החטא הקדמון
לדאבוננו, הטעות הזאת היא, פשוטה כמשמעה, החטא הקדמון. אנחנו מוצאים פה שקדם לעין כבר בגן העדן. "ויאמר הנחש אל האישה: לא מות תמותון. כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג', ד'-ה'). קודם כל, נטע הנחש רעיון בראשה של חווה. רק אחרי ה'תרגיל' של הנחש, ראתה חוה שהפרי טוב למאכל: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים" (בראשית ג', ו').
קודם בא הפה, פיו של הנחש, ורקח מציאות מדעה קדומה, ואז ראתה העין, עינה של חווה, את הפרי וחשקה בו.
האם הראיה שלנו אובייקטיבית, או שהיא מואפלת על ידי המציאות שהפה שלנו החליט שצריכה להיות?
שורש חטא המרגלים היה התכחשותם לטובה שהקב"ה הכין כדי להעניק לעם ישראל, והתעלמותם מכל הטוב שעשה למענם עד כה. תחום הראיה שלהם, העין שלהם, הוגבל על ידי הפה, והם ראו רק כיצד חששותיהם העמוקים ביותר מתממשים. ברמה אישית, אנחנו יכולים לצמוח ולהתקדם פשוט באמצעות בדיקה: האם הראיה שלנו אובייקטיבית, או שהיא מואפלת על ידי המציאות שהפה שלנו החליט שצריכה להיות? המציאות האובייקטיבית שה' בורא היא טובה. אנחנו צריכים לראות אותה ככזו, ולהעריך את כל הטוב שמושפע עלינו, אפילו אם הוא מציג בפנינו אתגרים וניסיונות.
מוטיב בסיסי הכרחי בתודעה היהודית הוא שהאלוקים אוהב אותנו, ושהוא לוקח חלק פעיל בחיינו, אם אנחנו רק מאפשרים לו. הוא דואג לאינטרסים החשובים ביותר שלנו, הן כעם והן כפרטים. אנחנו פשוט צריכים להיות מודעים למציאות הזאת. חשבו על אדם שמנסה להשיג משרה שבה הוא מעוניין, אך לא מצליח להשיג אותה. הוא יכול לבחור כיצד להגיב. אם יש לו דימוי עצמי נמוך - דעה קדומה של הפה שמשכנע אותו שהוא לא שווה כלום, ושבטח אף אחד לא ירצה להעסיק אותו, אז העין - תפיסת הדחייה שלו - רק תחזק את תחושת חוסר הערך העצמי המוקדמת שלו. הוא עלול למצוא את עצמו נתון במעגל אכזרי של ערך עצמי ירוד שנובע מהמציאות שהוא יצר; דעותיו הקדומות מתגלות בפני מעסיקים פוטנציאליים, והוא נותר מובטל.
לעומת זאת, אם הוא מתעלם מהפה - מהדעה הקדומה שהופכת לנבואה שמגשימה את עצמה - אז הוא מסוגל לראות את הדחייה באור שונה לחלוטין. אולי המישרה פשוט לא בשבילו; אולי היא כזאת שבה היה סובל מלחץ גדול מדי ולא היה מוצא בה מימוש עצמי, והאלוקים רק היטיב עמו כשלא נתן לו לגלות את זה בדרך הקשה.
אנחנו יכולים לראות את המציאות רק כאשר אנחנו מקדימים את העין לפה; כשאנחנו מתעלים מעל לספקותינו ודעותינו הקדומות, ומשתדלים לראות את המציאות בעין שקולה ובמבט נכון. הקדמת הפה לעין הביאה מוות לעולם והחריבה את המקדש. המסורת שלנו מלמדת שעל ידי כך שנחזיר את העין למקומה לפני הפה, בכך שנראה את המציאות כפי שהיא באמת, נוכל לבנות מחדש את מה שאיבדנו.