תרגילים ברוחניות – להרגיש את נוכחותו של א-לוהים
תרגילים רוחניים, שיסייעו לכם להתחבר לטוב שא-לוהים רוצה להעניק לנו.
אם א-לוהים לא היה רוצה שנתקשר עמו, הוא היה מארגן את העולם בצורה כזו, שלא היינו חושדים בנוכחותו או שלא הייתה לנו היכולת לגלות שהיא קיימת.
נניח לרגע שאנו מגדלי ארנבים ואיננו רוצים שהארנבים ידעו על קיומנו. אנו משאירים אותם בחווה ומתקינים מערכת אוטומטית שמאכילה אותם, מספקת להם מים ומנקה אחריהם. ארנב שנולד יידע, שאם הוא רוצה גזר, הוא יכול ללחוץ על כפתור מסוים. אם הוא רוצה לשתות, הוא יכול ללחוץ על כפתור אחר. עבורו, אלה הם חוקי היקום. אם היינו רוצים לעקוב אחר הארנב, היינו יכולים להתקין מצלמה נסתרת שתעקוב אחר כל צעד מצעדיו, ללא ידיעתו.
לאדם הראשון הייתה אפשרות לתקשר עם א-לוהים והוא היה האבטיפוס של האנושות.
א-לוהים יכול היה לעשות את אותו הדבר, אבל הוא לא עשה זאת. אנו יודעים זאת, מכיוון שאנו מדברים עליו ברגע זה ממש. יש לנו את היכולת לנסות ולחקור את קיומו. המסורת היהודית מלמדת, שהאדם נוצר עם היכולת לתקשר עם א-לוהים ישירות. למען האמת, זהו המצב האנושי הטבעי. לאדם הראשון הייתה אפשרות לתקשר עם א-לוהים והוא היה האבטיפוס של האנושות. אחריו היו הנביאים, כולל אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וגם משה, הרב והמורה הדגול. לא רק זאת, לפני אלפי שנים היו לעם היהודי בתי ספר מיוחדים לנבואה וממש כמו שצעירים בני ימינו, הולכים לאוניברסיטה, אבותינו הצעירים הלכו לבתי ספר לנבואה. באחת התקופות, מספר התלמוד, אף היו 1,200,000 נביאים בעם היהודי!
בעת ההיא, אנשים רבים עוד יותר היו קרובים לנבואה. נבואה היא מצב של קשר ישיר עם הא-ל והיכולת לחזות את העתיד, כתוצאה מקשר זה. חיזוי העתיד לכשלעצמו אינו הופך מישהו לנביא, אלא, נבואה אמיתית היא היכולת לקיים קשר ישיר עם הבורא. בימינו, איננו יכולים עוד להשיג את דרגת הנבואה, אולם ישנן דרגות רבות, המאפשרות לנו לחוות את נוכחות הבורא כאן ועכשיו.
חיבור לנוכחותו של א-לוהים
לו הייתם מתייחסים ברצינות לעובדה שא-לוהים נמצא כאן ועכשיו, ושהוא רוצה להעניק לכם כל מה שחיוני עבורכם לצורך צמיחתכם הרוחנית – איך הייתם מרגישים?
להלן מספר תשובות פופולריות:
-
בטוחים.
-
מוגנים.
-
הרמוניים.
-
נאהבים.
-
מלאי פליאה.
-
מאושרים.
-
מסוגלים לעשות הכל.
כיצד אתם חשים בפועל, כשאתם חושבים על קיומו של הא-ל? הישענו לאחור לרגע, הירגעו וחשבו על א-לוהים שלכם ועל כך שהוא נמצא כאן, ברגע זה.
ייתכן ואתם תוהים מה אתם אמורים לראות כשאתם חושבים על א-לוהים. התשובה היא, "כלום". מצד אחד, בלתי אפשרי לראות את א-לוהים ומצד שני, כל מה שקיים הוא ביטוי שלו. עם זאת, מה שאנו יכולים להתמקד בו, הוא עובדת נוכחותו כאן ועכשיו.
כשאתם פוגשים מישהו שאתם אוהבים ולא ראיתם זמן רב, אתם רצים לחבק אותו.
ברצוני להבהיר. כשאתם פוגשים מישהו שאתם אוהבים ולא ראיתם זמן רב, אתם רצים לחבק אותו. אתם עוצמים את עיניכם ולוקחים את הזמן ליהנות מהיותכם עמו. אינכם צריכים להתבונן בו לרגע, אתם פשוט רוצים להרגיש את נוכחותו. אותו הדבר נכון לגבי א-לוהים. איננו חייבים ליצור את דמותו במוחנו, אנו יכולים פשוט להתמקד בעובדה הוא נמצא כאן עכשיו.
גיליתי, שלאנשים שונים, ישנן תגובות שונות לתהליך זה. החל מ"אני מרגיש בחילה"(!) וכלה ב"אני מרגישה הרמוניה נפלאה ואושר".
רוב האנשים מרגישים שלווה ותחושה כללית של ביטחון ורגיעה. ישנם אנשים שמרגישים חום בגופם, בידיהם או ברגליהם. רבים רואים צבעים. ישנם אנשים שמרגישים מרוממים או אף חשים שהם עפים! כל התחושות האלה "נכונות". אין תחושות "שגויות".
בעייה בדימוי העצמי
התחברות לטוב שא-לוהים רוצה להעניק לנו, יכולה להיות חוויה משמעותית ביותר, כזו שמשנה את החיים. להלן סיפורה של אישה צעירה, שהשתמשה ברגשות אלה, כדי לנסות להתגבר על טראומה רגשית, שלוותה אותה במשך שנים רבות:
"הייתי מאורסת ועמדתי להינשא. ככל שהתקרב תאריך החתונה, הפכתי להיות יותר ויותר עצבנית. לא הייתי מודאגת מהנושאים הרגילים שמעסיקים כל כלה. הייתי בטוחה שבחרתי בגבר הנכון. דאגתי הייתה שאחבל בנישואיי החדשים, עם הדימוי העצמי הנמוך שלי.
אפילו שאני לובשת מידה 38, אני עדיין רואה את עצמי כשמנה מאוד. גובהי 1.52 מ', יש לי כתפיים רחבות וגב רחב, ללא מותניים כמעט, רחוק מהדימוי האידיאלי של 60-90-60. אפשר לומר, שהגוף שלי הוא ממש מן משולש הפוך, ובמלים אחרות – לא בדיוק מתאים לסטנדרט היופי המקובל בעולם עבור נשים.
הדימוי העצמי הגרוע שלי, נולד מתוך קריירה בספורט תחרותי.
הדימוי העצמי הגרוע שלי, נולד מתוך קריירה בספורט תחרותי. מדי יום, מגיל 12, הייתי מחוברת למתקן שחישב את אחוזי השומן בגופי. כשאחוזי השומן בגופי הגיעו ל- 8, הועברתי לקבוצת ה"שמנים" והכריחו אותי להתאמן במשך שעתיים נוספות. כדי שתבינו במה מדובר, אחוזי השומן הנורמליים לנערה הם בסביבות 15! פעם בדקו את האצן האולימפי קרל לואיס ואחוזי השומן בגופו היו 4 – חריגה משמעותית מתחת לנורמה, אפילו עבור אלופים אולימפיים.
ואם לא סחטו ממני את המיץ, בחנו אותי ללא הרף תחת זכוכית מגדלת – לא משנה מה הייתה התוצאה, היא אף פעם לא הייתה מספיק טובה. עכשיו אתם מבינים למה אני מתכוונת כשאני אומרת שיש לי בעיה בדימוי העצמי...
עם ההתקרבות שלי למסורת, נחשפתי למושג הצניעות. הצניעות שינתה את חיי. לא הייתי צריכה יותר לדאוג שכל סנטימטר בגופי יהיה מושלם, או יוצג לעיני כל (כפי שהיה כשהתעמלתי). אך הבעיה לא נעלמה. לא משנה עד כמה הבנתי מבחינה רעיונית את ההתייחסות של היהדות לגופני, כדרך אל הרוחני (ולא כמטרה בפני עצמה), לא הצלחתי להטמיע את המושג זה בלבי.
שמעתי על הטכניקות של אפים סבירסקי לטיפול "פסיכולוגי-רוחני" – משהו שונה לחלוטין מהשיטה הרגילה של ייעוץ פסיכולוגי אליו הייתי רגילה – ורציתי לנסות זאת.
הרב סבירסקי הוביל אותי למצב של רגיעה עמוקה וביקש ממני להתרכז בהרגשה של נוכחות הא-ל. ככל שהנחייתו המשיכה, חוויתי תחושות רבות, ככל שהרשיתי לעצמי לקבל את העובדה שא-לוהים אוהב אותי באופן בלתי מותנה ויצר אותי מושלמת.
דיברתי אל חלקי הגוף שניסו "לחסום" את הטוב של א-לוהים, משהו שהרגשתי בבירור באמצעות כאב חד בעין אחת, או לחץ בחזה. באמצעות דו-שיח עם כל אחד מהמחסומים הרגשיים שלי, הייתי מסוגלת לראות כמה הגנות בניתי במהלך חיי, כדי להגן על עצמי מפני המתחים של האימונים האתלטיים, וכיצד הגנות אלה מנעו ממני לקבל את מי שאני באמת – נשמה מושלמת, שנוצרה על ידי בורא עולם.
שבתי להיות ילדה בת 4, שמחה וחופשיה מדאגות.
לאחר שפרצתי את המחסומים הרגשיים שלי, הייתי מוכנה להתעמת עם הדברים בחיי שתרמו לבעייתי. הרב סבירסקי הוביל אותי תחילה לגיל 4, אז זכרתי שהתחלתי להתעמל. בשעתו, דבר לא גרם לי אושר רב יותר מאשר לעשות גלגלונים כל היום. עשיתי גלגלונים בכל מקום – במכולת, על המדרכה בדרך לבית הספר, בדרך לבתים של חברותיי, על הספה, על המיטה שלי, לתוך הברכה. לא משנה איפה, תמיד עשיתי זאת. איזה כיף! אני זוכרת את היום בו לימדתי את עצמי לעשות היפוך. איזה מראה זה היה – ילדה בת 4 שמסוגלת לעשות היפוכים באוויר. התהפכתי והתהפכתי ללא הרף. שבתי להיות ילדה בת 4, שמחה וחופשיה מדאגות.
לאחר מכן, התבקשתי לדמיין את עצמי כשהייתי גדולה יותר, עוסקת בפעילות האהובה עליי, ללא מאמנים וללא שופטים. רק אני, מתנדנדת על הבר וקופצת על המזרון. חוויתי מחדש את החדווה, כתוצאה מכך שגופי היה כה גמיש ויכול היה לעשות דברים כה מדהימים. בפעם הראשונה הבנתי, שהכישרון הגופני שלי היה מתנה מא-לוהים. ואיזו מתנה מדהימה! כמה אנשים בעולם יכולים לעשות מה שאני יכולתי? בפעם הראשונה מאז שהייתי בת 4, הייתי מסוגלת לראות כישרון זה כמתנה ולא כקללה. בפעם הראשונה הבנתי, למה התכוון הרב סבירסקי כשאמר, שהתעמלות היא ביטוי של ההרמוניה של הא-ל בעולם.
חוויית פיוס וקבלה
אז התחלתי את העבודה הרוחנית והרגשית הקשורה לבעיית דימוי הגוף שלי. "גשי אל הילדה בת ה- 12", הוא הורה לי. "אמרי לה שאת רוצה לתת לה מתנה. אמרי לה שא-לוהים קיים ושהוא אוהב אותה. אמרי לה שא-לוהים יצר אותה מושלמת ושאין דבר שהמאמן שלה יכול לומר, שישנה עובדה זו. אמרי לה שההתעמלות מעולם לא נועדה להיות הרסנית, אלא שהיא ביטוי מופלא של ההרמוניה של א-לוהים". חיבקתי את הילדה בת ה-12 שהייתי, ואמרתי לה דברים אלה. אבן כבדה נגולה מעל לבי, בשעה שהיא הכירה באמת שבדברים אלה.
לאחר מכן, נתתי "מתנת א-לוהים" זו למאמן שלי. סיפרתי לו שא-לוהים ברא אותו (ואת הספורט), כביטוי להרמוניה וליופי שלו, לא כמשהו שיש לעוות ולהפוך למירוץ תחרותי להאדרת האגו. התבוננתי בו בעיני רוחי, בשעה שהוא הבין את העיוות בהתייחסות שלו לנושא הספורט. ההבנה שלו גרמה לכך שרבים מרגשותיי הקשים פשוט נעלמו.
הייתי מסוגלת לראות את עצמי, את המאמנים שלי ואת העולם כולו באור חדש ובריא.
מאותה נקודה, הייתי מוכנה להתמודד עם עצמי בגיל 15, כשהייתי בשיא הכושר האתלטי שלי ובמעמקי הכאב הרגשי. הייתה זו עבודה קשה מאוד, אבל היא השתלמה, ובגדול. על ידי כך שחוויתי את נוכחות הא-ל והתמקדתי במציאות – שהוא יצר אותי מושלמת, באהבה בלתי מותנית אדירה יותר מכל מה שיכול הורה אנושי להעניק, הייתי מסוגלת לראות את עצמי, את המאמנים שלי ואת העולם כולו, באור חדש ובריא, ולשחרר את עצמי מהדימוי העצמי המגביל שהיה לי פעם.
*תורגם ברשות מתוך ספרו של המחבר - Connection.