רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

על אילנה אחת ועל אינסוף רגעי בחירה

א׳ בכסלו ה׳תשס״ח א׳ בכסלו ה׳תשס״ח 11/11/2007 | מאת Tzvi

בעולם בו נראה שהחוצפה היא סוג של כוח, האסרטיביות היא כישרון הישרדותי, והלקוח תמיד צודק, לפעמים רגע אחד של סבלנות ואיפוק מסוגלים לשנות את חייו של הזולת.

היא עמדה שם ליד המלתחה בחדר הכושר החדש שנפתח קרוב למקום מגוריי. מדובר במקום חדש, לנשים בלבד, עם שיעורי התעמלות ומכשירים לעיצוב הגוף ושיפור הכושר. נכנסתי למלתחה כדי לקחת את חפציי ומעילי לאחר השיעור, והיא נכנסה, מוזרה כזו, יושבת ובוהה בנשים היוצאות ונכנסות אל החדר.

ברגע של אי נוחות וצפיפות במלתחה, מצאתי פינה ריקה להניח את חפציי ולהתארגן, אלא שהפינה הזו הייתה בדיוק מול דלת הכניסה הפתוחה לרווחה לכיוון האולם הפנימי של חדר הכושר.

לא התחשק לי שכל מי שעוברת בחוץ תצפה בי כשאני מתארגנת, אז סגרתי את דלת המלתחה, אבל אז האישה הבוהה, לפתע קמה ואמרה לי לפני כולם - "לא! את לא יכולה לסגור פה את הדלת. אנשים צריכים לצאת ולהיכנס!". היא סיימה את נזיפתה בי, ופתחה בהתרסה את הדלת.

די כעסתי. הבטתי לעבר בחורה אחרת שהייתה שם כדי לקבל את תמיכתה, ויחד הרמנו גבה ותמהנו ללא מילים על התנהגותה של אותה אישה. לא ממש הבנתי מה היא עושה שם. ניסיתי להתקומם, "אפשר לדעת למה בדיוק אני לא יכולה לסגור את הדלת?" אך היא ענתה בקרירות, "ככה, אי אפשר. את יכולה להיכנס למקלחות או לחדרונים האחרים [שהיו רטובים, מלוכלכים ולא נעימים כמובן] אם את רוצה".

היא הייתה מוזרה, ואני רתחתי מזעם.

למען האמת, אמרתי לעצמי, היא לא נראית יותר מדי אינטליגנטית. וגם אי אפשר לומר שנימוסים והליכות זו המומחיות שלה. היא הייתה מוזרה, ואני רתחתי. איך היא מעזה להגיד לי לא לסגור את הדלת בלי שום סיבה הגיונית, במקום ציבורי. ומה אכפת לה בכלל, והיא עוד מייעצת לי לאן להיכנס... חצופה! סיננתי לעצמי. ובכלל מה היא עושה כאן?

ברגע של תושייה מהולה בזעם שאלתי אותה: "תגידי, את עובדת כאן?" – "כן" היא ענתה. כלומר, זהו הדבר אשר מקנה לה את הזכות לפקוד עלי לא לסגור את הדלת. "ואיך קוראים לך?" המשכתי. "אילנה", היא ענתה. אין בעיה, אילנה, חשבתי לעצמי, אני הקליינטית כאן ואת המנקה. את לא תגידי לי מה לעשות, ובוודאי שלא באלימות מילולית.

מייד בדרכי אל היציאה, עברתי אצל הפקידה בכניסה וביקשתי לדבר עם המנהלת בפניה התלוננתי נמרצות על העובדת המוזרה וחסרת הנימוס – אילנה. והלכתי לדרכי מרוצה וזחוחת דעת מהאסרטיביות שלי [כן, אני מתרגלת את זה לאחרונה], ומעוד ניצחון קטן בקרב על הצדק הכלל עולמי .

זה לא הכבוד, זה העיקרון

לפעמים אתה כל כך צודק, שזה פשוט פשע לא להגיד משהו. פשע עבור עצמך, פשע עבור הצדק האוניברסאלי. הרגשתי שהמקרה הזה היה רק עוד ניסיון לבדוק עד כמה אני יודעת לעמוד על זכויותיי, עד כמה אני לא מאפשרת לאנשים ממורמרים לדרוך עלי. הרי שילמתי כהוגן על המנוי למכון, ובסך הכל, עשיתי דבר לגיטימי לחלוטין כלקוחה. תבעתי את זכותי החוקית. וכאדם – תבעתי את כבודי.

אבל משהו בכל זאת כרסם בתוכי, והתעניינתי בגורלה של אותה מנקה, כעבור זמן מה.

גיליתי שאילנה פוטרה מעבודתה כמנקה במכון הכושר כשבוע לאחר מכן, מאחר שזו לא הייתה התלונה הראשונה על התנהגותה. היא אספה את חפציה וחזרה אל דירתה השכורה בה היא מגדלת את בנה ובתה. היא הייתה אישה מרירה וקשת יום. אילנה התגרשה מבעלה לפני מספר שנים ומאז היא מגדלת ומפרנסת לבדה את ילדיה, בני העשרה.

הואיל ואילנה לא החזיקה מעמד יותר מדי זמן במקומות עבודה לאחרונה, גם דמי אבטלה היא לא הייתה זכאית לקבל, כך שאת שכר הדירה לא הצליחה לשלם, ובעל הבית שלה כבר ממש מאס בחובות הנצברים מאותה דיירת נחשלת.

לאחר שלושה חודשים אילנה נאלצה לעזוב את דירתה. היא עברה לגור אצל קרובי משפחה רחוקים עם בנה באזור מגורים מפוקפק. בתה נשלחה לפנימייה, מטעם משרד הרווחה.

בסופו של דבר מצאה עבודה כמנקה של חדרי מדרגות בבניינים שבמקום מגוריה החדש. בנה של אילנה החל להתחבר עם קבוצת נערים שבין יתר עיסוקיהם גם השתמשו בסמים, ומדי פעם ארגנו פריצות שכונתיות, כדי "להשלים" הכנסה ... נראה שלא לכולם יש מזל בחיים.

הוד רוממותי

אז האמת... הסיפור עם אילנה לא בדיוק היה כך. כל שנכתב מרגע צאתי מחדר ההלבשה אל עבר פקידת הקבלה – לא קרה מעולם והינו פרי דמיוני הפרוע ואולי גם הפסימי.

הרי כל אלו אינם סימנים לכך שטוב לה, שהיא מאושרת, שחייה מלאים בתפנוקים.

  רציתי לשאול את המנקה לשמה ולו רק בשביל קצת להפחיד אותה, שלא תחשוב שהיא יכולה להתנהג אל אנשים ככל העולה על רוחה, מבלי לשלם על כך מחיר. בעסקים – הלקוח תמיד צודק, כך תמיד מלמדים אותנו, לא?! אבל לא באמת שאלתי אותה. שמא אכן מאחורי אותה אישה מסתתר סיפור חיים עגמומי ונורא, אחרת - אולי היא הייתה מוצאת עבודה נוחה יותר, קלה יותר. אחרת, אולי היא לא הייתה כה מוזרה, כה חשדנית, כה תקיפה. הרי כל אלו אינם סימנים לכך שטוב לה, שהיא מאושרת, שחייה מלאים בפינוקים.

יצאתי מהמלתחה, עברתי אצל הפקידה כדי לקחת כמה דפי מידע, והלכתי הביתה. משאירה את "אילנה" שם עם התנהגותה המוזרה והבלתי מנומסת. נשארת עם העלבון והכעס שלי, הוד רוממותי – אישה שלא מילאו את רצונה במכון הכושר. ביג דיל.

הסיפור האמיתי נגמר בסתמיות רגילה. היא הלכה לדרכה ואני הלכתי לדרכי, מנסה לעורר תחושות של גבורה בליבי על שמחלתי על כבודי, הרי לא נגרם שום נזק ממשי לאיש.

סתם עוד אירוע שגרתי, אבל זה בהחלט יכול היה להיות אחרת, זה היה יכול להיות גם כמו שדמיינתי, פחות או יותר, או אף גרוע מזה, ואני לא הייתי רוצה להיות הגורם לזה. נשכתי את שפתיי והמשכתי הלאה, מרגישה מועצמת קצת יותר, אל חיי הקלים והנוחים יחסית. ודאי באופן יחסי לחייה של אילנה, או כל שם אחר שתתנו לה כשתפגשו אותה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן