הגשמה עצמית
כי תבוא (דברים כו:א-כט:ח )
חֶרְדַּת אָדָם, יִתֵּן מוֹקֵשׁ; וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב.
(משלי כ"ט, כ"ה)
"שלום. אני רופא, ומי אתה?"
"אני עורך-דין, ואתה?"
"אני זולל-עוגיות מומחה, ואתה?"
למען האמת, אני ממש לא עורך-דין או רופא. אפילו לא הייתי רוצה שיחשבו עלי ככזה. אני אדם. אני – אני!
אין אף אדם אחר בעולם שהוא כמוך. בלתי אפשרי לבטא במילים מי אתה. המלים עצמן יוצרות השוואה. אין מילים לתאר את הסוג המיוחד של הנדיבות שלך, של הידידותיות שלך או של האהבה שלך.
מי שמציג את עצמו בפני אחרים בתור "עורך-דין", משליך הצידה את מה שמיוחד בו ומייחד אותו, ומתעלם ממנו. מסוכן להגדיר את עצמנו בתור מה שאנחנו עושים בין 8:00 ל- 16:00 (או בכל זמן אחר של היום). לחשוב על עצמנו במונחים של כל פעילות בודדת שהיא, זה דיכוי חמור של הדימוי העצמי שלנו. כשאנחנו משווים את עצמנו לכל שאר עורכי-הדין, אנחנו כאילו קובעים בבהירות: "אני לא בן-אדם, אני קריירה".
לרוע המזל, זו בעיה שאנחנו מפתחים כבר בשלב מוקדם מאוד של חיינו. כל ילד נשאל: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" השאלה הזאת כרוכה בהשלכות דקות, שפוגעות במידה ניכרת בפיתוח אישיותו של הילד. האם הילד שנשאל שאלה כזאת, לא יגדל מתוך המחשבה: "מה רע בלהיות 'אני'? האם אני כל כך גרוע שאני צריך להפוך להיות משהו אחר כשאגדל?"
לנסות להיות
רבים מאיתנו עברו את 20-30 השנים האחרונות בניסיון "להיות" מישהו. עכשיו אנחנו מתחילים לשאול "מי אני?"
"אולי," אנחנו חושבים, "המרוץ המטורף 'להיות מישהו' לא שווה את זה? אולי אני כבר מישהו חשוב, ואני לא צריך להיות אף אחד אחר?"
הלל, התנא הגדול, אמר: "וכשאני לעצמי, מה אני?" (פרקי אבות, א', י"ד). כלומר, אם אני שואל את השאלה: "מי אני אמור להיות?" אז בסופו של דבר אצטרך לשאול: "מה אני?"
"להיות או לא להיות" של שיקספיר, משקף את ערכיה של החברה המערבית. ביהדות "להיות או לא להיות" זאת לא השאלה. "מה לעשות ומה לא לעשות" – זאת השאלה היהודית.
היהדות טוענת שרק על ידי "עשייה" האדם "נהיה". במלים אחרות – ככל שאנחנו עושים יותר, ככה אנחנו נהיים יותר.
חשוב להבין ש"להיות יותר" לא מוגדר במונחים של שעות עבודה, או תוצר, אלא במונחים של כיוון ומטרה. ככל שהמטרה שלנו גדולה יותר, ככה אנחנו נהיים גדולים יותר.
להידמות לאלוקים
"...עצביהם (הפסלים שלהם) כסף וזהב, מעשה ידי אדם. פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו... כמוהם יהיו עושיהם, כל אשר בוטח בהם. ישראל, בטח בה'..." (תהלים קט"ו)
כשאדם נהיה דומה לדבר שבו הוא מאמין, זאת תוצאה טבעית. מה שאנחנו מחשיבים בתור הביטוי הנעלה של החיים, הוא הדבר שנוקיר, נחקה אותו, נחפש ונשאף אליו. אם מישהו חושב שכוכבי סרטים או ספורטאים מקצועיים הם פסגת החיים, אז אותם הוא יחקה. אם הוא מחשיב אותם בגלל שהם יודעים לבעוט בכדור, אז הוא יגדיר את חייו עצמו על פי אותן הגדרות משפילות. אם אנשים ריקניים הם האלילים שלו, אז גם הוא עצמו יהיה ריקני.
דרך עבודת האלילים הובילה את מאמיניה להיות כמו אליליהם. לאלילים יש עיניים, אבל הם לא רואים דבר. גם לעובד האלילים יש עיניים, אבל הוא לא רואה דבר. אנשים כאלה מפספסים את היופי והמשמעות של החיים. איך יכול מישהו, שחושב שחתיכת עץ או אבן יכולה להיות מקור החיים כולם, להכיל ולהבין עד כמה החיים עשירים ועמוקים באמת? מה שאנחנו "נהיים" נובע ממה שאנחנו מחשיבים בתור מקור החיים. מי שמאמין שמקורות האנרגיה שלו הם שקלים ודולרים, יהפוך להיות נהנתן.
לכן אין כל פלא, שבעולם שבו החומרנות משתוללת, לאנשים רבים אין עמקות רבה יותר מאשר לכסף, שהם מאמינים שיפתור את כל בעיותיהם.
דרך המשמעות העמוקה
ככל שמטרת החיים שלנו גדולה יותר, ככה אנחנו הופכים להיות גדולים יותר.
כדי למצוא הגשמה, אדם זקוק לקווים מנחים ולאסטרטגיה. החיפוש אחר מטרה ומשמעות דורש הרבה יותר כלים מכפי שנדרש כדי להשיג ריקנות. חוקי הפיזיקה אומרים שכל גוף יתקדם לכיוון בעל ההתנגדות הנמוכה ביותר. מכיוון שאנו יצורים חומריים, אנחנו זקוקים לאסטרטגיה יעילה במיוחד כדי "לשבור" את הגלישה שלנו לנתיב הקל וחסר המשמעות.
אם לעומת זאת, אנחנו חושבים שהאלוקים, הנצחי ובעל הכוחות כולם, האלוקים בעל ההבנה והחסד האינסופיים, הוא מקור החיים, אזי רבדים אחר רבדים של עמקות, חוכמה, יופי והוד – עומדים וממתינים לנו שנחשוף ונגלה אותם.
כדי להגיע למעמקים האלה, אנחנו זקוקים לכלים. לכן אומרת לנו התורה – בפרשת השבוע הזה (דברים כ"ח, ט') – להידמות לאלוקים. הטכניקה הזאת מאפשרת לנו לראות את העולם במבט "אלוקי" כביכול.
שאלו את עצמכם: מה היה האלוקים עושה אילו היה במקומכם? באיזו דרך הוא היה בוחר? ההזדהות עם האלוקים מאפשרת לנו להעלות את עצמנו מעל לקטנוניות החיים. היא נותנת לנו פרספקטיבה שבשום פנים ואופן לא נוכל להשיג אם ננסה להידמות לשחקן קולנוע.
אם אנחנו שואפים לקיום הנעלה ביותר שיכול להיות, הוא מוכרח להיות "התדמוּת לאלוקים". שיא כזה אי אפשר לשבור. מי יכול להיות יותר 'גדול' מזה?
אם מקור החיים הוא מין 'מרק' קדמון, אז כל מה שאדם יכול להיות הוא שף גדול. אבל אם מקור החיים הוא האלוקים עצמו, אין גבול לאן יכול האדם להגיע.
סיעור מוחות – שאלות למחשבה
שאלה ראשונה: האם הצלחה וכישלון משפיעים על הדימוי העצמי שלך?
שאלה שנייה: מה יעניק לך דימוי עצמי חיובי יותר?
שאלה שלישית: את מי אתם מַאֲלילים? האם זהו מודל נעלה לחיקוי?