לראות את הכוכבים
לפעמים יופי יוצא דופן מסתתר בתוך הרגעים הפשוטים בחיים. החגים יכולים לעזור לנו למצוא אותם.
"אז איך היה ראש השנה?"
שיחת הטלפון נעצרה לרגע. יצאתי מהמטבח הרועש אל השקט היחסי של הסלון, הרמתי את התינוק, והיססתי איך לענות על השאלה הזאת, משום שלמען האמת – ראש השנה היה קשה. הוא כלל המון ארוחות, המון ילדים קטנים שמתרוצצים בין הרגלים, והמון ניסיונות כושלים לתפילה אמיתית. הייתי, אם אומר בכנות, מאוכזבת.
אבל לא הרגשתי נוח לתאר את ראש השנה בתור 'קשה', נראה לי שזאת כפיות טובה.
יש לי בית יפה בהרי ירושלים עם ילדים מקסימים ובעל נפלא, ובכל זאת המילים היחידות שעולות לי בראש הן: קשה, מאכזב ומתסכל? באמת הפריע לי שלא יכולתי לתאר את החג שלי כשמח, מעורר ורוחני. ואז קלטתי פתאום, שאחת הסיבות שבגללן הוא נראה לי קשה, זה שאני עדיין חושבת במושגים שגויים, בהגדרות לא נכונות למושג 'הנאה'.
הרב נח וינברג זצ"ל דיבר רבות על 5 דרגות של הנאה. הוא הסביר שא-לוהים רוצה שניהנה מעולמו. אבל כשאנחנו גדלים, אנחנו מבחינים שלא כל ההנאות שוות, ושאם נישאר תקועים בהגדרת ההנאה הילדותית שלנו, נמנע מעצמנו לקבל את הטוב הא-לוהי, על מורכבותו הרבה ורחבת ההיקף.
ממה אני רוצה לברוח? מהחיים שלי?
תמיד הנחתי ש'הנאה' מקבילה למנוחה או לבריחה. אבל עכשיו, כשחשבתי על זה באופן מעמיק יותר, שאלתי את עצמי, ממה אני רוצה לברוח? מהחיים שלי? ואז נזכרתי בחופשה אליה יצאנו בסוף הקיץ האחרון.
אנחנו בים המלח, והשמש שולחת קרניים אל המים התכולים והחלקים כקרח. אני רואה את המלח זוהר כגבישי קריסטל לבנים לאורך החוף. מעבר למים, נמתחים אל מלוא האופק הרי מואב, כמו מצבה דוממת ורחוקה מהעבר הנשכח. בתוך המלון, יוצרים צעדים רכים טביעות עדינות בשטיח המזרחי האדום-ירוק-צהוב. אנשים פוסעים על השתקפויותיהם המוקרנות מהרצפה אל חלונות התקרה. הבזקי זהב ורשרוש משי. אני מרימה את עיניי ומגלה חולצות צחורות כשחר ושיער בצבע החול. כולם נראים מושלמים כמו בתמונה כשהם יושבים ליד שולחנותיהם על שפת הים.
ואז אני מבחינה בהם - זוג קשישים עם בנם הבוגר, שיושב בכיסא גלגלים. הוא אינו מסוגל אפילו להרים את צווארו. הם מאכילים אותו בתורנות. אני מביטה בילדיי שמשחקים עם האוכל שלהם ומצחקקים כשהם מעבירים שקדי מרק מאחד לשני - יש להם אצבעות מושלמות, פנים מושלמות, בהונות רגליים מושלמות, צווארים מושלמים, זרועות מושלמות, רגליים מושלמות, אוזניים מושלמות, חיוכים מושלמים ואינסוף שאלות מושלמות. אני מגלה שאני לא מתפנה מספיק כדי להתבונן בילדיי - מובן שאני אוהבת אותם ואומרת להם כמה שהם נהדרים, אבל האם אני באמת שמה אליהם לב בכל יום? מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרתי תודה על הילדים שלי?
משפחה נוספת נכנסת, ואני מסתכלת על שלושה ילדים חמודים שמתקרבים לשולחן עם אמם הקורנת, אבל הילד הרביעי שונה - העיניים שלו מלוכסנות. הוא פוסע לאט, ואביו אוחז בידו. לאב יש פנים נאות, שזופות, שופעות ביטחון ומלאות אהבה. הוא אוחז בבנו ומצביע לעבר ההרים והים, הוא לוחש משהו לבנו ומצחיק אותו.
אני חושבת כמה קצרת רוח אני לצרכיהם של הילדים שלי - למה לוקח להם כל כך הרבה זמן להתלבש? למה הם מייללים במקום לדבר? למה הם מדברים כל כך הרבה וכל כך מהר? אני מתביישת בעצמי. אני מתביישת בכל הימים ששכחתי להעריך את היופי ה"רגיל" של הבית שלי. אני חושבת על כל האנשים שיוצאים לחופשות (ואני בכללם) כדי למלט את עצמם מחיי היומיום שלהם; ועל כך שבסוף, אף אחד לא יכול לברוח באמת מעצמו, ואנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן יקר עד שאנחנו מבינים שהאושר האמיתי הוא בלחזור לעצמנו.
"לילדים "נורמליים יש צרכים מיוחדים משל עצמם: שיאהבו אותם, שיעריכו אותם, שיקבלו אותם...
אותן משפחות במלון, עם ילדיהם בעלי הצרכים המיוחדים, התמקדו בלתת את עצמם, ולמרות שלקח לי זמן לקלוט את זה, גם אני הייתי אמורה להתמקד באותו סוג של נתינה סבלנית. הילדים שלי "נורמליים", אבל אפילו לילדים נורמליים יש צרכים מיוחדים משל עצמם: שיאהבו אותם, שיעריכו אותם, שיקבלו אותם.
עכשיו, כשחשבתי על אותה חופשה, גלשו מחשבותיי בחזרה לשני ימי ראש השנה, אל רגע מסוים בבוקר החג, שכמעט פרח מזיכרוני. ישבנו בחדר הילדים. אני ניסיתי לקרוא בספר, ללמוד משהו בענייני היום הגדול, ובת החמש שלי שיחקה בקוביות ובנתה צורות שונות. אחרי כמה דקות היא הרימה את עיניה ואמרה: "תראי אמא, בניתי בית מלא כוכבים". ואני כמעט פספסתי. כמעט חייכתי חיוך עלוב ואמרתי, "יופי"; כמעט חזרתי ישר לספר שלי.
אבל במקום זה, עצרתי. התבוננתי היטב. בחנתי את קוביות העץ שנערמו בתוך כתם השמש אשר הגיע מהחלון ונח על הרצפה. התבוננתי בחלקים המעוצבים ככוכבים שבתוך הבית העקום. וזה באמת היה יפה! זה באמת היה מלא כוכבים. לרגע שתקתי. ישבתי על הרצפה והתבוננתי באיזו זהירות נערמו הקוביות. יכולתי לראות שנדרשו לשם כך הרבה זמן וסבלנות. ואז, פתאום, התינוק התגנב מאחורינו, ובתנועת יד שמנמנה אחת, הרס את כל הבניין. בתי נראתה מזועזעת לרגע, ואז התחילה לצחוק, ואחריה צחק גם התינוק - והיא אמרה: "אמא, את יכולה לעזור לי לבנות שוב?"
נכון שבת החמש שלי לא תמיד סובלנית כל כך. אבל ככה היא הייתה באותו רגע, ואני קלטתי, התפעמתי, וזכרתי להודות על כך.
הבנתי אז, לרגע - ואני שבה ונזכרת בזה עכשיו עם שיחת הטלפון הזו - שלפעמים יופי יוצא דופן מסתתר בתוך הרגעים הפשוטים ביותר. החגים היהודיים אינם חופשה, אבל הם כן חגיגה.
אנחנו חוגגים את המשפחה שלנו, את הקשר שלנו לא-לוהים - ואת הפוטנציאל להגיע לכוכבים שבתוכנו.