לפני מספר שבועות, הלכתי עם ג'וליה בתי בת השלוש, לשוק האיכרים ב"יום כדור-הארץ". היו שם ביתנים ותערוכות בנושא איכות הסביבה. ג'וליה, שהאינסטינקטים האמהיים שלה כבר נכנסו לפעולה, רצה לביתן שחילק שתילי עצים, מרוצה מכך שיהיה לה "תינוק" משלה בו תוכל לטפל. כל הדרך הביתה היא חיבקה ונדנדה את מיכל הפלסטיק הקטן, המכיל את שתיל העץ הרך ואת השקית מלאת הדשן. שוחחנו על כך שנשתול אותו ובעזרת מים, שמש והרבה אהבה, ממש כמו נס, השתיל הקטן יצמח ויהפוך לעץ גדול וגבוה.

לאחר מחשבה רבה, ג'וליה בחרה במיקום המושלם עבור "התינוק" שלה בחצר האחורית שלנו ונטענו אותו שם. צמחים אחרים ואפילו הדשא הגבוה האפילו על השתיל הרך והוא נטה בחולשה הצדה, אולם לא נראה שג'וליה הבחינה בכך.

במשך היום, היא ישבה ליד העץ ושרה לו ברוך, מלטפת אותו באהבה. קולה הדקיק והקטן מילא את הגינה, שירה מלאת תקווה וציפייה, תפילה למשהו מופלא שיקרה. מסיבה כלשהי, האיכות השמימית של קולה הזכירה לי פציינט של רופאה עמיתה, בו פגשתי בחורף שעבר.

מוות קליני

בדרך כלל, כיוון שאני בתורנות רק אחת לארבעה שבועות במסגרת סבב הרפואה הפנימית, אינני מכירה היטב את הפציינטים של עמיתיי, אולם מר שרייבר היה שונה. כל האנשים אצלנו שמעו עליו. כשהגיע לביקור מניו-יורק לרגל הולדת נכדתו, הוא קיבל התקף-לב חמור. בזמן שהיה בניתוח לאיחוי כלי הדם שנפגעו, קיבל התקף לב נוסף, מת מוות קליני ועבר החייאה. כשראיתי אותו באותו סוף השבוע, הוא היה מחובר למכונת הנשמה, ממתין להשתלת לב – הסיכוי היחיד שלו לשרוד.

לפני שנכנסתי לחדרו, עברתי על הגיליון שלו. ידעתי למה לצפות, אולם מעולם לא התרגלתי לראות זאת בעיניים. מכונה הכניסה אוויר לריאותיו, משאבה תוך-עורקית אפשרה ללבו הפגוע קשות להמשיך ולתפקד עוד קצת, צינורות רבים החדירו תרופות לוורידיו ואפילו אז מצבו היה מסוכן מאוד ולא יציב לאורך זמן. כל המכשירים שלצדו גרמו לו להתגמד והוא נראה אפור ומצומק, עיניו המזוגגות מביטות בחוסר עניין בתקרה.

מרבית גופו הייה מכוסה בצינורות ותחבושות, אולם נראה היה שאשתו, אישה אלגנטית ולבושה בהידור בשנות ה-60 לחייה, אינה שמה לב לכך. פניה הביעו הלם וחוסר אמון בשעה שישבה לצדו, מלטפת בהיסח הדעת את שתי האצבעות הקטנות בידו השמאלית, היחידות שלא היו חבושות או ששימשו לעירוי, ושרה ברוך. איכשהו, קולה הדק והעייף הדהד מעל הצפצופים והזמזומים של המכונות – שיר מלא חשש וכמיהה – תפילה, תחנון למשהו מופלא שיקרה.

כניסתי לחדר, להציג את עצמי, הבהילה אותה לרגע והוציאה אותה מהחלום בהקיץ בו הייתה שרויה.

"אני מצטערת, אני כל כך מתוחה", קולה נחנק לרגע. "זה היה שבוע קשה". למרות שהדמעות מילאו את עיניה, היא לקחה נשימה עמוקה, נחושה בדעתה להיות חזקה.

"ועכשיו אומרים לי שיש לנו מזל", המשיכה לדבר, צליל אירוניה בקולה. "יש סיכויים טובים שנקבל תרומת לב בחורף בקליפורניה, כיוון שכאן אנשים רוכבים על אופנועים כל השנה". ואז, כשהבינה כמה מקאברית נשמעה, חלפה צמרמורת בגופה.

"הוא היה אהובי כבר מימי התיכון... אנחנו נשואים למעלה מ-40 שנה".

"הוא היה אהובי כבר מימי התיכון... אנחנו נשואים למעלה מ-40 שנה". בעודה מתבוננת בבעלה, קולה נשבר והדמעות פרצו. "הוא בדיוק פרש מעבודתו. אלה היו אמורות להיות השנים בהן נוכל לטייל ולבקר את המשפחה".

ישבתי עמה ושמתי לב לתמונה שהודבקה על מעקה המיטה. הגבר הנאה והשזוף המחזיק תינוקת בידיו נראה קורן חיוניות וכוח. הוא לא דמה כלל לקליפה המרוקנת המצפצפת ושורקת במיטה, אולם זה היה מר שרייבר, בתמונה שצולמה 3 ימים קודם לכן.

חיפשתי בעיניו שבתמונה צל של ידיעה מוקדמת, רמז להכרה שמספר שעות לאחר מכן, חייו עומדים להשתנות בדרמטיות, אולם לא מצאתי דבר. עיניו היו מלאות באור השמחה המדהימה, שלאחר שלושה בנים וארבעה נכדים, סוף סוף נולדה לו נכדה.

"קיילה התינוקת הקטנה", אמרה אשתו בגעגועים. "היא הסיבה לכך שאנו פה. אנחנו רגילים להגיע לברית שבוע לאחר הלידה, אבל הפעם, כשהיא נולדה, היינו חייבים להגיע לבית החולים. ילדה קטנה במשפחה – זה כמו נס".

איזה עסק לא הוגן, חשבתי, בעודי מציצה במר שרייבר, הנאבק כעת על חייו בעזרת מכונת ההנשמה. לאחר שנתתי לאחות מספר הנחיות בנוגע לתרופות, אמרתי לגברת שרייבר, בעליצות מעושה, "אתם נמצאים באחד מבתי החולים הטובים במדינה, עם אחד מצוותי ההשתלה הטובים ביותר. ראיתי אנשים קמים והולכים תוך שבוע אחרי ההשתלה". חיבקתי אותה, אבל לא הייתי משוכנעת בדבריי כלל. האמת היא שאנשים רבים צעירים יותר וחולים פחות, מתים בזמן שהם ממתינים להשתלה.

בחיוך מאולץ אמרתי, "בפעם הבאה, אראה אותו עם לב חדש" ויצאתי מהחדר.

אני מניחה שבאמת היה לו מזל. כמה ימים לאחר מכן הוא קיבל לב חדש. אולם ימים ספורים אחרי ההשתלה נראה היה שגופו דוחה את ההשתלה והוא נלקח שוב לניתוח, שם, למרות שהלב החדש נותר בגופו, הוא סבל משבץ קל.

כשלון בשיגשוג

חלפו ארבעה שבועות עד ששבתי לפגוש את גברת שרייבר. ההלם שעל פניה התחלף כעת בעייפות וכוחה כמעט אזל. למרות שנראה היה כי מצבו של מר שרייבר משתפר והוא יצא מיחידת הטיפול הנמרץ, היה זה חודש קשה – הוא יצא ונכנס ליחידת הטיפול הנמרץ עם זיהומים, קרישי דם ולחץ דם נמוך. היא עדיין שרה בשקט, אולם כעת חשתי בקולה ייאוש ואבל. כשהתבוננתי במר שרייבר, יכולתי להבין מדוע. הוא היה רזה בהרבה מאשר קודם, עיניו השקועות מביטות בריקנות בקיר. מראהו עמד בניגוד בולט לתמונה החדשה של קיילה התינוקת, שבגיל חודש הייתה בעלת לחיים עגלגלות וורודות ועיניים נוצצות, בעוד שפניו היו כחושות ואפורות ועיניו מרוחקות.

"אני לא יודעת מה לעשות", לחשה אשתו. "הם רוצים שהוא יתחיל לאכול ועובדים עמו כדי שיתחיל ללכת, אבל הוא מסרב". ואז פנתה אליו ובקול עליז ומזויף אמרה, "יקירי, אתה זוכר את ד"ר יאריס? היא אומרת שאתה חייב לאכול וללכת".

הצטרפתי אליה. "מר שרייבר, אתה חייב לנסות – אתה יכול לעשות את זה! אתה תחלים ותהיה חזק!"

במאמץ רב הוא פנה להביט בי. הייאוש בעיניו הבהיר לי ללא כל צל של ספק שהוא פשוט לא מאמין לדבריי.

היה זה חיוני שהוא יבחר להשתקם, לא משנה כמה כואב ומפרך יהיה התהליך. רק הוא יוכל לקבוע אם יחלים או לא. מדובר היה בהחלטה פנימית, והעמדת פנים של עליצות ועידוד לא יכולה הייתה לתת לו את מה שהיה צריך.

הוא אובחן כמקרה של "כישלון בשגשוג" – מונח רפואי שפירושו בעצם "אובדן הרצון לחיות".

לרוע המזל, נראה היה שהוא לא בוחר להחלים. במהלך החודשים הבאים הוא נכנס ויצא מבית החולים עם דלקת ריאות וסכרת. בכל פעם, כששב למחלקת השיקום, היה אוכל מעט, צועד כמה צעדים ואז מסרב להמשיך. הוא אובחן כמקרה של "כישלון בשגשוג" – מונח רפואי שפירושו בעצם "אובדן הרצון לחיות". הוא החל לקבל תרופות נגד דיכאון, אולם דבר לא עזר. מדי חודש הייתי מבקרת אותם ואשתו הייתה שרה לו, אולם קולה הפך להיות מנותק והשיר היה מרוחק. תמונה חדשה של קיילה הופיעה על הקיר מדי חודש, אך ככל שהיא גדלה וקרנה חיות ושגשוג, כך הלך סבהּ וקמל.

בעודי מתקדמת לכיוון חדרו בביקור החודשי השישי שלי, שמעתי את קולה של גברת שרייבר – חזק ומלא תקווה. אולי הוא החליט לנסות! אבל כשנכנסתי פנימה, הבנתי שהיא שרה לקיילה התינוקת, המכורבלת בזרועותיה.

"הם חרגו ממנהגם ואפשרו לקיילה להיכנס. אנחנו נוסעים הביתה עוד כמה ימים. אין לנו סיבה להישאר כאן".

היא צדקה, מצבו היה יציב ככל שניתן היה לצפות. בעודי מתבוננת בדמות הרזה והדוממת שעל המיטה, תהיתי, "למרות שמדע הרפואה התקדם בצורה כה מופלאה, עד שניתן להשתיל לבבות, האם זה אכן נס?"

ניגשתי אליו, אחזתי בידו ולחצתי אותה. "בהצלחה, מר שרייבר", לחשתי. הוא אפילו לא הפנה את ראשו, בשעה שמלמל משהו. כשנפרדתי מאשתו לשלום בחיבוק, התפללתי שאיכשהו, הוא ישוב וימצא שמחה וטעם לחייו.

לא להפסיק את השירה

הם חזרו לניו-יורק, יותר מחצי שנה לאחר שהגיעו לראשונה. הם לא חזרו מנצחים, כי אם חבולים וצולעים. לאחר מכן, לא הוספתי לחשוב עליהם.

עד לפני מספר ימים.

ילדה קטנה נכנסה מדלגת למשרד. היא נראתה מוכרת, אך לא הצלחתי להיזכר מהיכן. ואז, נזכרתי – זו הייתה קיילה התינוקת, שהפכה בינתיים לפעוטה אנרגטית. גופי הצטמרר כשהבנתי את מי היא מושכת מאחוריה – את מר שרייבר! שזוף, נמרץ ומחייך, הוא סיפר, "בדיוק חזרנו מטיול בפארק".

עיניי התמלאו דמעות, בשעה שהתבוננתי בקיילה, בלתי מודעת לחלוטין לתפקיד הדרמטי שמילאה בלידתה, מטפסת אל זרועותיו. היא צחקה כשהתנגשה באפו והוא עשה פרצוף כואב. עבורה, הוא לא היה אדם שעבר השתלה, סיפור הצלחה, או אפילו נס רפואי, עבורה הוא פשוט היה "סבא".

בדיוק אז, מחשבותיי הופרעו, כשבתי הקטנה, ג'וליה, נכנסה פנימה.

"שרתי ושרתי והתינוק שלי לא גדל ונהיה עץ גדול. הוא לא צומח בכלל. אין שום נס".

"אימא", אמרה בעצב, "שום דבר מיוחד לא קורה. שרתי ושרתי והתינוק שלי לא גדל ונהיה עץ גדול. הוא לא צומח בכלל. אין שום נס".

התבוננתי בה וחשבתי על מר שרייבר. "את יודעת מה, חמודה. לפעמים נסים קורים כל כך לאט, כל כך בשקט וברכות, שקשה אפילו להבחין בכך שהם אכן קורים. אבל אם תתבונני ממש מקרוב, תראי שהם מתרחשים סביבך כל הזמן. פשוט המשיכי לשיר, אהובה שלי, המשיכי לשיר".