בביקורי האחרון בארץ, יצא לי להתנדב באופן חד-פעמי בבית תמחוי. קילפתי כמות תעשייתית של תפוחי אדמה, מילאתי סירים גדולים יותר מאמבטיה של תינוק, וחשתי בסיפוק מסחרר.

כשהגיעה שעת הארוחה, הועברתי אל 'חדר האוכל' – חדר ובו תריסר שולחנות מטבח והמון אנשים רעבים. התפקיד שלי היה להעביר מגשי מזון לציבור הממתינים לארוחה במקום, בעוד שאחרים עמדו בתור כדי לקבל מזון אותו ייקחו עמם הביתה לשבת.

כל זה יצר סצנה פסיכודאלית. ריח של עוף, תפוחי אדמה, אורז וסלט התערב בחום הגוף של האנשים הרבים שנדחפו כדי לקבל את מנתם. ההוראה שקיבלתי הייתה לחלק מגשים רק לאלה שיושבים. חוסר במקומות ישיבה, קיבות מקרקרות והמון שנדחף, הנחיתו די מהר קערת סלט על ראשה של נערה שעמדה לידי. לא רק שהילדה הזאת צריכה לסבול את הבושה להביא אוכל למשפחה שלה, השיער שלה הפך לתערובת דוחה של מלפפונים ועגבניות. דמעות נקוו בעיניה כשעזרתי לה לנקות את שערה.

"זה בסדר מותק", הרגעתי אותה. אבל אני בעצמי לא הרגשתי ככה. חגורה מתהדקת של לחץ החלה נמתחת מגבי, לופתת את רקותיי ונכרכת כעניבה על צווארי.

"גברת זה לא בסדר! נתת לאישה הזאת שני מגשים. הם יושבים ואוכלים ואנחנו עומדים בלי אוכל", זקנה נמוכת קומה התלוננה.

"נתת לשולחן הזה את כל המגשים, נו, ומה איתנו?!" מחה גבר אחר.

בכל פעם שמגש היה מוכן, המון ידיים הושטו לעברי. "בבקשה שבו, אני יודעת שאתם מחכים, אני אביא לכם מגש ברגע שאוכל. אני עושה כמיטב יכולתי". מיטב יכולתי לא היה מספיק. הצעקות התגברו, הדחיפות התחזקו. הטַבּח נאלץ להפריד בין שני ניצים.

נזכרתי בסיפורי השואה של סבתא שלי, איך אנשים מתורבתים הפכו לחיות כשנלחמו על חתיכת לחם. דוגמה חיה להשפעתו של הרעב עמדה כעת מול עיני.

רבים הודו לי בדרכם החוצה. אישה אחת ואני צחקנו יחד כשהיא המתינה, בהבנה שצחוק זה הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות. היסטריית הרעב קירבה את כולנו לגבול.

כשעזבתי את בית התמחוי הרגשתי קטנה וחסרת אונים, לא משוכנעת בכלל שהועלתי במשהו.

באותה שבת פגשתי בשניים מאורחי בית התמחוי בסעודת שבת בה התארחתי. ביום ראשון עברתי על פניו של אחר ברחוב, ומאוחר יותר באותו ערב, הבחנתי בתחנת האוטובוס, בגבר שאני עצמי הושטתי לו מגש ארוחת צהריים. למה אני רואה את כל האנשים האלה?

אילו הייתם רואים מישהו מהם, לא הייתם חושדים שהוא צריך לבקר בבית תמחוי. לא הייתם מסוגלים להעלות בדעתכם כמה הוא רעב או נואש. אולי זה היה המסר, שרעב ומחסור אורבים בכל פינה. איננו מסוגלים לדעת למי אולי חסרה ארוחת בוקר או מי לא יודע אם יהיה לו מה לאכול בארוחה הבאה.

מה אנחנו עושים עם הרעב? דוחפים או בוטחים?

הגעתי לנמל התעופה בן גוריון כדי לטוס חזרה לביתי באחד הימים העמוסים ביותר בשנה, והוא המה נוסעים. הציעו לי לוותר על מקומי בטיסה המבוקשת שלי, תמורת כרטיס טיסה חינם באל על. מושלם, לא? בעיה אחת: אני צריכה להתייצב בעמדה 79 בדיוק ב-12 בצהריים כדי לשמוע מה הוחלט לגביי, אם העבירו אותי טיסה, אני אשוכן בבית מלון עד למחרת בבוקר, ואם לא, אני אצטרך "לטוס" לטיסה המקורית שלי, לפני שהיא תמריא.

ב-12:13 הגעתי אל עמדה מספר 79 - אבל לא הייתי היחידה. עשרה אנשים התגודדו סביב העמדה. לא היו לי סיכויים להתייצב שם בזמן. השעה 12:15 הגיעה, ואני עדיין תקועה באותו מקום. התחלתי להילחץ. ומה אם אני אמורה להיות בטיסה המקורית שלי? האם היא תמריא בלעדיי? ומה אם העבירו אותי אבל בגלל שלא הגעתי בזמן אני אפסיד את מקומי?!

אני חייבת להגיע אל ראש התור, מייד!

ואז הבנתי. הייתי רעבה. לא למזון, אלא לתחושת ביטחון. וכך כל שאר האנשים בתור. הם היו זקוקים לתשומת לב, הם היו זקוקים לכרטיס. גם הם היו רעבים. השאלה היא: מה עושים עם הרעב? האם אנחנו דוחפים, או שאנחנו בוטחים?

כשעמדתי בבית התמחוי הדחוס, עמדתי פנים אל פנים מול מאבק שכולנו נתקלים בו באופן יומיומי: איך להתמודד עם רעב. יש מאיתנו ברי מזל. הרעב שלנו אינו למזון, קורת גג או בריאות, אלא לתחושת ביטחון, אהבה, כיוון.

בסופו של דבר, כולנו צריכים לבחור מה לעשות עם הרעב שלנו, ולשאוף לשים לב לאנשים הנזקקים שסביבנו. למרות שאנחנו לא יכולים לראות תמיד מי צריך מה, לפעמים יש לנו מזל להעביר מגש מלא כל טוב או לצחוק יחד בזמן ההמתנה.

נ.ב.

הטיסה שלי הועברה!